צופיתבוהקת Nectarinia osea birds

צופית בוהקת

צופית זכר – צילום אבי בלומן

סיפור גידולו של גוזל צופית במרפאת הספארי

שם לטיני: Nectarinia osea

שם אנגלי: Palestine Sunbird

שם ערבי: מסאס אל עסאל או אבו א(ל) זהר

הצופית (Nectarinia osea) היא ציפור שיר קטנה וצבעונית וכשמה כן היא - ניזונה בעיקר מצוף. מין זה הוא הנציג הצפוני ביותר ממשפחה המונה 75 מינים, החיים רובם באפריקה הטרופית. בראשית המאה ה-20 הייתה הצופית נדירה ביותר בארץ, ונמצאה בעיקר בנאות מדבר ליד חופי ים המלח, ביריחו ובעין גדי. כיום היא נפוצה מאוד בגינות יישובים ואפשר למוצאה כמעט בכל רחבי הארץ. מקובל לחשוב כי התפשטותה זו באה בעקבות ריבוי גינות הנוי על פרחיהן הרבים, השופעים צוף כל השנה. פיתוח גינות נוי ואף השארת שטחי בור פתוחים בעיר, במטרה למשוך בעלי חיים ליצירת מוקדי טבע עירוני הוא כיום מגמה מתפתחת בתכנון הערים. זו מגמה בעלת חשיבות רבה לשימור מגוון המינים מחד ומאידך לחינוך הדור הצעיר לשמירת הטבע והסביבה.

סימני הזיהוי של הצופית:

זוהי ציפור זעירה, בעלת מקור ארוך וכפוף, המרבה לחפש את מזונה בין פרחים.

אורך גופה 11.5-10 ס"מ, משקלה 8-7 גרם, ומוטת כנפיה 16-14 ס"מ.

מקורה ארוך וכפוף; אורכו כ- 15 מ"מ. פיסת הרגל ארוכה יחסית ועדינה, הכנף קצרה, רחבה בבסיסה ומעוגלת בקצה. הזנב קצר ורבוע בקצהו.

לזכר ניצוי שחור בכל גופו אך ראשו וגבו בוהקים בזוויות אור מסוימות בברק מתכתי ירוק, ואילו לחזה ברק סגול-כחול. צדי החזה מקושטים בכתמי כתום-אדום וצהוב, אך אלה בולטים לעתים רחוקות, בעיקר בעת מחוות החיזור, ולרוב קשה לראותם. צבע הנקבה חום-אפור; צבעה כהה יותר בחלקי גופה העליונים ובהיר יותר בגחונה. זנבה שחור.

אין הבדלים בצבעי הניצוי בין עונות השנה.

הצעירים דומים לנקבה; הזכרים שבהם מחליפים את נוצות הצעיר לניצוי הבוגר בסוף הקיץ ובמשך הסתיו; אפשר לראות אז פרטים בלבוש מעורב של צעיר ובוגר גם יחד.

צבע קשתית העין חום כהה, צבע המקור והרגליים שחור-אפרפר.

משך החיים: הגיל המרבי של פרט מטובע שנמצא בטבע היה 4 שנים.

התנהגות: הצופית הנה ציפור סקרנית, המתנועעת ללא הרף בתחומי הטריטוריה שלה ותרה אחר מזון. תוך כדי תנועתה היא מרבה לקרוא בקול מתכתי קצר - "קול נוכחות" - המגלה את מיקומה. היא בודקת כל חידוש בתחומה - לרבות פרחים חדשים, בעיקר אדומים וכתומים אך גם כחולים, לבנים ואחרים. עקב סקרנותה קל להרגילה ל"תחנות האכלה", בהן מספקים לה מי דבש או סוכר בתוך כלי כלשהו. לעיתים רחוקות מרפרפת הצופית מול הפרח ממנו היא יונקת, כמנהג הקוליברי, לרוב היא עומדת ורוכנת אל פתח הפרח. מנהג נוסף יש לצופיות והוא "גניבת צוף" מפרחים. זאת היא עושה לפרחים גדולים כגון היביסקוס, דבוקית, טקומית ועוד. היא פורצת במקורה פתח בסמוך לבסיס הפרח, מקום בו מצוי הצוף וכך חוסכת לעצמה את המעבר המסובך דרך הפרח. הצמח ש"סומך" על הצוף בפרח שלו שימשוך מאביקים שיעברו דרך אברי הרבייה ויאביקו אותו יוצא מופסד.

הצופית יונקת את הצוף מפתחם של פרחים צינוריים, וכן מפרחים קטנים, כפרחי הדרים. לעתים היא אף צדה חרקים מעופפים בזינוק לאוויר מנקודות תצפית. מתברר כי הצופית מעדיפה למוץ צוף מפרחים הגדלים בשמש ולא בצל.

עם בוא האביב מכריזים זכרי הצופיות על נחלותיהם ממקומות נישאים, ושרים בקול מתכתי ומסתלסל. בשירתם הם מחקים לעתים קולות של ציפורים אחרות. ניתן לשמוע שירת זכרים עדיין באוגוסט. גודל הטריטוריה בתחומי יישובים עם גינות נוי 5-3 דונמים.

חברותיות: בעונת הקינון – מצויים זוגות מונוגמיים בטריטוריות. בתקופה שבין פברואר לספטמבר הזכרים מגינים על הטריטוריה ומנסים למנוע מפרטים זרים לחדור לתוכה. אף על פי כן לעתים מתלהקים זכרים אחדים, כ- 5 בממוצע, סביב הנקבה ימים אחדים לפני ההטלה, ומנסים להזדווג אתה. לאחר הקינון הצופיות עשויות להתלהק ללהקות קטנות, ובעיקר סביב ריכוזי פריחה, ובהן עד כתריסר פרטים ויותר.

תפוצה בעולם: אתיופית וחודרת למזרח התיכון.

בתחומי תפוצת המין תוארו שני תת מינים: N. o. decorsei הנפוץ במרכז אפריקה, בין מאלי לדרום סודן; ו- N. o. osea המצוי רק במזרח התיכון: בישראל, בלבנון, בדרום סוריה, בחצי האי סיני, במערב חצי האי ערב ובתימן.

תפוצה בארץ: בכל רחבי הארץ. בראשית המאה ה- 20 הייתה הצופית נדירה ביותר בארץ, ונמצאה בעיקר בעמק הירדן התחתון ובנאות המדבר ליד חופי ים המלח, ביריחו ובעין גדי. יש סבורים שהיא קיננה אז גם בנחלי הכרמל, ואולי גם בגליל ובשומרון. מאז שנות ה- 30 הרחיבה הצופית את תחומיה בארץ בשיעור ניכר: בפתח תקווה נמצא קן כבר בשנת 1935, בחדרה נמצא הקן הראשון בשנת 1941, ברמתיים ב- 1941, בירושלים ב- 1953 ובבקעת כנרות ב- 1955.

בחורף עשויה הצופית לשוטט. עוד לפני שהחלה התפשטותה אפשר היה לראותה בעונה זו לכל אורך מישור החוף עד צידון בצפון, וכן בעמק יזרעאל ובאזורים אחרים. במשך החורף אפשר לראותה לעתים בקבוצות קטנות הנפרדות במידת מה לזוויגיהן: בצפון הארץ רואים אז לרוב יותר זכרים, ובעמק הערבה ובנחלים המתנקזים אליו - יותר נקבות

עונתיות בארץ ושכיחות: יציבה נפוצה מאוד.

תזונה: הצופית ניזונה בעיקר מצוף. בטבע הייתה קשורה, כנראה, לנופי השיטים ובעיקר להרנוג השיטים - טפיל החי על עצי השיטה ולו פרחים ירוקים, המאדימים בהמשך הפריחה. צורתם של פרחי ההרנוג כצינור ארוך ופרחיו הירוקים שופעים צוף. ההרנוג פורח כל השנה, ובעיקר בין פברואר לאוגוסט. זהו צמח הבר היחיד בארץ שציפור היא המאביקה העיקרית או הבלעדית שלו.

בטבע ניזונה הצופית גם מפרחי מורינגה רותמית, בלוטנית אפריקנית, אטד ערבי, זוגן השיח, יערה איטלקית, צחנן מבאיש ועוד. לא בכדי אחד משמותיה בערבית הוא "סולטן אל-זהר" שפירושו "מלך הפרחים".

לצופית לשון ארוכה המתפצלת בקצה למעין מכחול, הנעה במהירות קדימה ואחורה כשהיא צמודה למקור העליון כך שהיא יוצרת כעין מרזב, או צינור קפילרי לשאיבת הצוף.

הצופית ניזונה גם מחרקים - בין שהם מסתתרים בתוך הפרח או עפים בסביבת הצמח הפורח.

קינון ודגירה: הצופית, כמו רוב מיני העופות, היא מונוגמית, כלומר זכר אחד ונקבה אחת

מאכלסים טריטוריה, מתרבים ואף מגדלים יחדיו את צאצאיהם. מחקר, שהתקיים בלב שכונת רמת אביב הישנה, כלל תצפיות על כ-60 זוגות של צופיות ושילב עבודה גנטית במעבדה, התברר שלא כך הדבר בדיוק. אמנם הזכר מאכיל יחד עם בת-זוגו את גוזליהם בקן, אך למעשה ב-%46 מן המקרים לפחות אחד הגוזלים, מבין השלושה הנמצאים בקן, אינו הצאצא האמיתי של אותו זכר. בבדיקות גנטיות לקביעת אבהות נתגלה בחלק מן המקרים שהאב הביולוגי הוא הזכר השכן. תופעה זו, הקרויה הזדווגויות מחוץ לקשר הזוגי, מתבררת היום כאסטרטגיית רבייה נפוצה במיני עופות רבים. כמו כן יש כיום עדות שהזדווגויות כאלה מצד הנקבה אינן בהכרח נכפות עליה על-ידי זכרים שכנים (תופעת האונס אינה קיימת ברוב מיני העופות), אלא הנקבה היא היוזמת אותן, בלי שבן-זוגה יהיה ער לכך. מהו היתרון האבולוציוני של אסטרטגיית רבייה זו, אם בכלל? הדעה המקובלת כיום היא שנקבה יכולה להוריש לצאצאיה גנים "טובים יותר" אם היא מזדווגת עם זכר שכן, בתנאי שהוא בעל כשירות גבוהה יותר מזו של בן-זוגה, בלי לאבד את הקשר הזוגי הקיים ובלי לאבד את השקעתו של בן-זוגה בהאכלת צאצאיה ובדאגה להם. ומה עושה בן-זוגה? הוא מנסה בכל כוחו לשמור על בת-זוגו לבל תפזול אל הזכר, בעוד

שהוא עצמו מנסה גם מנסה לפרסם את עצמו אצל שכנותיו!

עונת הקינון העיקרית של הצופית מתחילה בראשית חודש מרס ונמשכת עד תחילת יולי. בשנים חמות ושחונות עונת הקינון עשויה להתחיל כבר בראשית פברואר, וידועות גם דגירות סתיו ואף בחורף. במשך עונת הקינון עשויה הצופית לקנן 3-2 פעמים.

את הקן בונה הנקבה, ואילו הזכר רק מלווה אותה. הצופית בונה את קנה בקצה ענף משתלשל. זהו כנראה הרגל שנרכש באזור מוצאה הטרופי - אזור שרבה בו טריפת גוזלים על ידי נחשים וקופים. כדי למנוע מהקן להיטלטל ברוח הוא נבנה לרוב במקום מוגן. כך אפשר למצוא קנים סמוך לקיר הבית, ולעתים קרובות על מטפס המשתרג על תקרת המרפסת, לעתים על עציץ, ואף על אהיל בסלון. גובהו השכיח של הקן 2-1.5 מטרים מעל פני השטח. לקן דמות אגס או ארנק - רחב למטה וצר למעלה, כ- 18 ס"מ גובהו וכ- 8 ס"מ קוטר בסיסו. פתחו עגול, והוא קבוע בצד.

קן הצופית דומה לקנו של הפשוש, אך מיקומם שונה: קן הצופית תלוי ומשתלשל מן הענף, ואילו קן הפשוש קבוע לרוב בסבך של צמחייה חד שנתית. קן הצופית ניכר בגגון קטן מעל לפתחו וב"זקן" של עלים וזלזלים המשתלשל מתחת לקן. גם חומרי הבנייה שונים: הצופית משתמשת לא רק בגבעולים דקים ובשורשים, אלא גם בהרבה קורי עכביש - ובעיקר בשלבי הבנייה הראשונים, כשהיא צריכה לחבר את הקן אל קצה הענף. בין חומרי הבנייה בקן הצופית מוצאים גם עלים וקליפות עצים, בשעה שקן הפשוש נבנה מעשבים יבשים, מזרדים עדינים, משורשים ומעלי דגניים. גם הריפוד בקן שונה - לא ציציות של זרעוני מורכבים כמו אצל פשוש, אלא בעיקר נוצות, פיסות נייר, לרבות בדלי סיגריות וקרעי עלים. חומרים אלה נאספים לקן במשך כ- 8 ימים, אך אם מתרחשת סופת גשמים בעת בנייתו, עשוי משך זמן הבנייה להתארך אף ל- 20 ימים. אם הקן אינו ממלא את ייעודו משום מה - נוטות לעתים הצופיות לשוב אליו, לפרק את חומרי הבנייה ולהשתמש בהם לבניית הקן מחדש. רק לאחר גמר בניית הקן הזכר מתחיל לחזר אחר הנקבה ואז הוא חושף את כתמי הצבע האדומים והצהובים שבצדי חזהו. בתטולה 3-2 ביצים. קליפת הביצה לבנה והיא מנומרת בנקודות אדמדמות-חומות זעירות, בעיקר בכוד הביצה. גודל הביצה 11 16X מ"מ ומשקלה כגרם אחד. הנקבה דוגרת לבדה במשך 13-12 ימים והיא מתחילה לדגור עם הטלת הביצה לפני האחרונה. במשך הדגירה ניתן לראות את מקורה מבצבץ מפתח הקן. במשך כל זמן הדגירה הזכר מסתובב סביב הקן, מתרגש ומתריע בקולות צקצוק מתכתיים ומהירים על כל סכנה או אויב מתקרב - מחתול ועד אדם. הגוזלים בוקעים סומים ועירומים, ומקורם קצר ורחב. שני ההורים מטפלים בהם ומאכילים אותם בזבובונים, בעכבישים וכד', אך חלקה של הנקבה כפול לערך מזה של הזכר. הגוזלים פורחים מן הקן בדרך כלל כשהם בני 14-13 ימים, אך לעתים משתהה פריחתם כדי 21-20 ימים. שלא כרוב הגוזלים של ציפורי השיר, שמרגע פריחתם אינם שבים עוד לקן, שבים גוזלי הצופית עוד ימים אחדים, עד כ- 10, ללון בקן. הנקבה קוראת להם ומכוונת אותם אל הקן בטפיחות כנפיה, וממשיכה לחמם אותם במשך הלילה, אף כי רק בקושי רב יש בקן מקום לכולם. שני ההורים ממשיכים להאכיל את הגוזלים מחוץ לקן עוד כשבועיים לאחר פריחתם מהקן. לעתים הצופית דוגרת פעם נוספת באותו קן עצמו, ולעתים נדירות היא אף חוזרת לדגור בו גם בשנה שלאחר מכן. אם הקן נהרס - הצופיות נוטות לשוב ולדגור באותו אתר, ולעתים קרובות על אותו ענף, שנה אחר שנה.

במחקר שנערך ברמת אביב נמצא כי בממוצע שורדים רק כ- 41% מצאצאי הצופית לשלב הפריחה מהקן.

תמונות מקינון צופיות תוכלו למצוא בכתובת http://www.yardbirds.org.il/album/album-4/album-4.htm

פרטים מיוחדים: במחקר שנערך באוניברסיטת תל אביב הוכח כי זכרים רווקים של צופית נוהגים לחדור לטריטוריה של זוגות, במיוחד אם הזכר הטריטוריאלי נעלם מסיבה כלשהי, ולמנוע מהאם להאכיל את הגוזלים. הם אף מנסים להרוג את הגוזלים בין אם הם עדיין בקן ובין אם פרחו כבר ממנו. לתופעה של הרג צעירים Infanticide), ) הקיימת הן אצל היונקים והן אצל מיני עופות אחרים, מייחסים את הגדלת סיכוייו של ההורג להעמיד צאצאים משל עצמו.

אין קשר בין הצופית והקוליברים של אמריקה הדרומית. בעוד שהצופית היא בת לסדרת ציפורי השיר, הקוליברי הוא בן לסדרת הסיסאים. מקור הדמיון ביניהם הוא בגודלם ובהתנהגותם הדומה.

משיכת צופיות: מקובל לחשוב כי ההתפשטות הרבה שחלה בתפוצת הצופית בארץ קשורה בריבוי גינות הנוי על פרחיהן הרבים ושופעי הצוף כל ימות השנה, כגון: טקומית הכף, אורנית לוהטת, היביסקוס סיני, דבוקית, רוסליה, יסמין מטפס, קלרודנדרון למיניו ועוד. נטיעה של צמחים אלה וכן צמחי צוף נוספים בעלי פרחים אדומים וכתומים כגון גרוויליאות,דק פרי, קליאנדרה, קליסטמון, יערה, וגם עצי הדר וצמחי צוף אחרים תמשוך את הצופיות לגינת הנוי ומראן הבוהק ושירתן העליזה יעשירו את הגינה. ניתן גם למשוך את הצופיות לגינה באמצעות תליה של מתקן עם מי סוכר. הצופית, שהיא ציפור סקרנית וחקרנית הבודקת כל חידוש בטריטוריה שלה, מגלה במהרה את המתקן וניתן להרגילה לשתות ממנו. מתקן מי סוכר לצופיות:

את מתקן הצוף ניתן לעשות מבקבוק קטן, נאמר של קוקה-קולה שתלוי במהופך וממולא בתמיסת סוכר מרוכזת (1 סוכר ל1 מים) ובמכסה שלו חור זעיר כך שתלויה שם טיפת נוזל. הבקבוק תלוי בגובה של כ 1.5 מטר, רצוי על עץ אבל אפשר גם שיהיה תלוי על סורג חלון, ומתחתיו מתוח חוט ברזל עבה שמאפשר מקום עמידה לציפורים שבאות לשתות את הצוף. בנוסף לצופיות עשויים להגיע גם בולבולים , דרורים ועוד. ניתן להשתמש גם במתקן שתייה של אוגרים (פידר, שניתן לקנות בכל חנות חיות), ולמלא בתמיסת סוכר.