עורבני שחור כיפה

עורבני שחור כיפה

צילום: חיים שגיא

שם מדעי: Garrulus glandarius

שם אנגלי: Jay

מקור השם ופירושו: שמו העברי מבליט את העובדה שהוא בן למשפחת העורביים, אך הוא שונה במידה ניכרת משאר בני המשפחה המוכרים בישראל.

פירוש השם המדעי Garrulus הוא "צווחן" או "פטפטן"; שם המין מורכב משילוב של שתי מילים לטיניות: glandus הוא בלוט ואילו arius משמעו "של", במובן שייכות. השם המדעי המלא הוא אפוא: "הצווחן של בלוטי האלון" והוא מבטא את מקום חיותו (ר' גם סעיף: תזונה). פירוש השם האנגלי הוא "שמח" וזאת בשל צבעיו העליזים, ובעיקר בשל התנהגותו. שם זה הפך לכינוי של רעשן ופוחח.

סימני זיהוי בולטים: עוף בגודל בינוני שלו כתם תכול בכנף, המתבלט במיוחד בעת המעוף. לכתם זה מצטרפים גם כתמים לבנים ושחורים באברות האמה, וכן ניגוד בולט בין על-השת הלבן והזנב השחור.

תיאור: הגוף מוצק. אורך הבוגר 35.4-32.5 ס"מ, משקל 191-160 גרם, ומוטת כנפיים 58-52 ס"מ. המקור חזק ומאונקל בקצהו. האצבעות ארוכות וחזקות. מבנה הרגל מותאם ללפיתה ולתנועות ניתור זריזות בין הענפים. הכנף קצרה, רחבה, והקצה שלה מעוגל. הזנב ארוך (כ- 13.5 ס"מ) וקצהו רבוע.

לרוב נוצות הגוף - הן בחלקי הגוף העליונים והן בגחון, גוון בז'-ורדרד. כיפת הראש שחורה ומפוספסת מעט. הנוצות של הכיפה עשויות להזדקר בכעין ציצה קטנה במצבים שונים של התנהגות. בפנים בולט פס שפם שחור. אברות היד שחורות והזנב שחור. (ר' לעיל: סימני זיהוי בולטים).

אין הבדלים בצבעי הניצוי בין הזכר לנקבה ובין עונות השנה.

משך החיים: הגיל המרבי של פרט מטובע שנמצא בטבע היה 16 שנים ו- 11 חודשים.

חברותיות: העורבני, כרוב בני משפחתו, חי בחלק מימות השנה בזוגות מונוגאמיים טריטוריאליים. מפריחת הגוזלים מהקן, בראשית הקיץ, ועד סוף הסתיו, עת מתפזרים הצעירים מנחלות הוריהם, העורבנים חיים במסגרת משפחתית ובה 6-3 פרטים. חלק מהאוכלוסייה, בעיקר צעירים, מתלהקת בחורף.

התנהגות: במקומות יישוב עשוי העורבני להתרגל לנוכחות האדם, ואז הוא מאפשר להתקרב אליו עד לטווח קרוב למדיי. בחורש ובשטחים הטבעיים - העורבני הנו עוף זהיר. כשהוא חש בהפרעה או בסכנה כלשהי הוא מנתר בזריזות בין הענפים ונוטה להיעלם בסבך. כשהוא עובר מעץ לעץ הוא לרוב מנתר תחילה מענף לענף, עד לענפים הגבוהים, ואז גולש מהם אל היעד. על פני הקרקע הוא מנתר. מעופו - מעוף חתירה כבד ומסורבל, בקו ישר.

לעורבני קול צריחה אופייני דו הברתי, עם דגש על התו הראשון. לעתים הוא קורא כעורב ולרוב אינו שר ממש, אם כי הוא עשוי לסלסל בקולו שירה חרישית במשך זמן רב למדיי. העורבני שומר קשר עם פרטים אחרים בני מינו בקולות רעשניים, ומכאן גם שמו המדעי. בעונת הקינון הוא שקט יחסית. העורבני מסוגל לחקות קולות של ציפורים אחרות ואף רעשים אחרים, כקולו של החיוויאי, יללת חתול, בכי של ילד או חריקת דלת. העורבני נוהג להצטרף להתגודדות של ציפורים אחרות סביב תנשמת, חתול, נחש או טורף אחר ולצרוח בקולו הרם. באיום על ציפורים אחרות הוא סומר את נוצות גופו, אך לא את נוצות ראשו. בעת סכנה מסתמרות גם נוצות הראש; הוא משמיע אז קולות אזהרה ומנענע את גופו מצד לצד ומעלה ומטה, תוך נטיות גוף חדות כלפי גורם הסכנה.

תפוצה בעולם: מצפון אפריקה, אנגליה וחופי מערב אירופה ועד לסין, קוריאה ויפן. העורבני מצוי גם בתחומי הממלכה האוריינטלית - בצפון הודו, במיאנמר (בורמה) ובווייטנאם. בתחום נרחב זה של תפוצת המין חיות אוכלוסיות רבות ומבודדות ותוארו בו 46-40 תת מינים; הם שונים זה מזה בצבע נוצותיהם, בייחוד אלה שבקדקוד, ובגודלו של השפם.

העורבני הנו ציפור יציבה בכל תחומי תפוצתה, אם כי מחוץ לעונת הקינון הוא עשוי לשוטט בטווח קילומטרים אחדים.

תת המין הדוגר בארץ הוא G. g. atricapillus שחור הכיפה, והוא נפוץ בין לבנון ודרום סוריה דרך ישראל עד מערב ירדן.

תפוצה בארץ: כיום - בכל רחבי החבל הים תיכוני.

עד למחצית המאה ה- 20 היה העורבני נפוץ במערב הגליל התחתון, בגליל העליון, בשומרון וביהודה. בשנות ה- 30 היה נדיר ביותר בכרמל, ובהדרגה הוא הרחיב את תחומיו. התפשטותו נובעת, ככל הנראה, כתוצאה משילוב בין גורמים אחדים: נטיעת מטעי הפקן ששימשו לו כמזון, והשמדת הנץ המצוי במשך שנות ה- 50, שהוא, ככל הנראה, אויבו הטבעי העיקרי מחוץ לקן. העורבני חדר למישור החוף מאז שנות ה- 60, ולעמק יזרעאל במשך שנות ה- 70 של המאה ה- 20.

מקומות החיות בישראל: העורבני הנו ציפור של יערות פארק וחורשים דלילים וגבוהי עצים, והוא מצוי גם ביערות אורן נטועים ובגינות בתחומי יישובים. העצים משמשים לו כמקום מסתור וקינון, ובמידה רבה גם כמקור מזון.

עונתיות בארץ ושכיחות: יציב נפוץ.

תזונה: העורבני הוא אוכל כול: הן מן החי והן מן הצומח, בכלל זה חיפושיות וחרקים אחרים, נבטים, זרעים, פרות עסיסיים, ביצים וגוזלים של ציפורים ושאריות מזון שונות. בלוטי אלון מהווים עבורו מקור מזון חשוב. הוא תולש אותם מהעץ, מפרידם מהספלול, מקלף את קליפתם ואוכל את תוכם. הוא נוהג גם להטמין בלוטים ולהחביאם: הוא נועץ אותם בקרקע ומגבב עליהם עפר ועלים, וכך הוא מסייע להפצת האלון. העורבני מרבה לחמוס קנים על ביציהם וגוזליהם. ישנן תצפיות בהן הוא חמס קנים של פשוש, בולבול, חוחית, דרור, שחרור, חנקן נובי, וקנית קטנה. באירופה - גם קנים של נץ מצוי. הוא יכול אף לתקוף צוצלת דוגרת ולהרחיקה מהקן כדי לאכול את תכולתו. גוזלים הוא נושא במקורו אל ענף, מניח עליהם את רגלו, כדורס, וקורע מהם נתחים נתחים. ידועים מקרים בהם עורבני אף טרף קנים של בני מינו.

קינון ודגירה: עונת הקינון מתחילה לרוב במחצית השנייה של חודש פברואר ונמשכת עד סוף יולי. בגליל ובמורדות החרמון עונת הקינון מתחילה רק בראשית חודש מרס. במשך עונת הקינון העורבני משלים מחזור קינון אחד.

הקן נבנה על ענפים דקים בחלקו העליון של העץ. שני בני הזוג בונים את הקן; הם מניחים בבסיסו ענפים אותם הם תולשים מעצים ומשיחים. במרכזו של הקן הם מעצבים גומה הנוצרת לרוב מעצם הישיבה בקן ומתנועות דחיסה המתבצעות באמצעות הבטן והרגליים. בני הזוג מוסיפים על בסיס זה ריפוד ובו שורשים שחפרו ותלשו מהקרקע, חבלים, קרעי בד וחלקי ספוג. לקן המושלם צורה של סלסילה גדולה ושטוחה למדיי. קוטר הקן כ- 20 ס"מ וגובהו כ- 9 ס"מ. משך בנייתו כשבועיים-שלושה, אך בני הזוג מסוגלים להשלים את קני המילואים תוך 5-3 ימים בלבד.

בתטולה 6-2 ביצים, לרוב 4. לקליפת הביצה צבע ירקרק-טורקיז והיא מנומרת בנקודות שחורות וחומות בגוונים שונים. הדגירה מתחילה לרוב מן הביצה השנייה או השלישית. הנקבה היא הדוגרת רוב הזמן, והזכר מאכיל אותה. הוא משתתף רק לעתים רחוקות בדגירה. משך הדגירה 17-16 ימים. הבקיעה היא א-סינכרונית. הגוזלים בוקעים סומים ועירומים. לועם אדום ושוליו ורודים-לבנים. הנקבה ממשיכה לחמם את הגוזלים במשך 15-12 ימים. בשלב זה הזכר מאכיל הן את הנקבה והן את הגוזלים. לאחר מכן שני ההורים מאכילים אותם. הגוזלים פורחים מהקן בהיותם כבני 20-19 ימים.

רק בכשליש מהקנים הגוזלים מגיעים לכלל פריחה. עורב אפור הוא, כנראה, אויבם העיקרי. רבות גם ההפרעות התוך מיניות, וידועים גם מקרים של קניבליזם, כאשר עורבנים אחרים פגעו בביצים או בגוזלים. זו הסיבה שאפשר לראות בניית קני מילואים גם במאי ובתחילת יוני. במקרים אלה מרבים העורבנים ליטול חומרי בנייה מהקן שלא הצליח.

המסגרת המשפחתית נשמרת עד לחורף, וכך אפשר לראות בסוף הקיץ ובמשך הסתיו משפחות המונות 4 - 6 עורבנים המשוטטים יחדיו בתחומי הנחלה.

פרטים מיוחדים: ציפורי השיר מכירות את העורבני בתור מי שחומס את קניהן והן מרבות להתגודד סביבו. יש המייחסים את הירידה במספר החוחיות מאז שנות ה - 60 להתפשטותו של העורבני

העורבני והאדם: עורבני שגדל בשבי נוהג ללקט גם חפצים נוצצים, להסתירם ולכסותם. העורבני החקיין יודע לחקות את הצליל האלקטרוני של פתיחת מנעול המכונית ובשבי הוא אף מסוגל ללמוד מילים אחדות.

עורבני על שרשרת בוטנים