חוחית Carduelis carduelis

החוחית

חוחית על גדילן

צילום: איציק אמיר

המין: חוחית

שם מדעי: Carduelis carduelis

שם אנגלי: Goldfinch

שם ערבי: ערוס

מקור השם ופירושו: את השם העברי חוחית נתן מנדלי מוכר ספרים בספרו "תולדות הטבע" משנת 1862; זאת בשל מזונה המועדף, זרעים של חוח כמו גם של צמחים קוצניים אחרים, בני משפחת המורכבים. שמה המדעי: Carduus הוא השם המדעי של הקרדה - קוץ אחר ממשפחת המורכבים.

סימני זיהוי בולטים: אחת הציפורים הססגוניות ביותר בארץ, שסימן ההיכר הבולט ביותר שלה הוא צבעם האדום עז של המצח והסנטר.

מידות: ציפור קטנה: אורך גופה 14.2-11.8 ס"מ, משקלה 19-13 גרם, ומוטת כנפיה 25.5-21 ס"מ.

תיאור: המקור חרוטי וקצהו מחודד; אורכו כ- 13 מ"מ, והוא ארוך יחסית בהשוואה לפרושיים אחרים, זאת כהתאמה לדרך תזונתה.

לפני החוחית ולסנטרה צבע אדום עז. כיפתה ועורפה שחורים. לחייה לבנות ועטורות בצווארון שחור. לאורך הכנף השחורה מתבלט פס צהוב. הגב בגוון חום-אגוזי. על-השת לבן והזנב שחור. לחזה גוון חום-בז' בהיר והבטן לבנה.

כמעט שאין הבדלים בצבע הניצוי בין הזוויגים או בין עונות השנה.

כנפי הצעיר דומות לאלה של הבוגר: הן שחורות ולאורכן פס צהוב בולט. פרט לכך הצעיר שונה במידה ניכרת: בפניו חסרה "המסכה" האדומה. לחלקי גופו העליונים גוון בז'-אפרפר וגחונו מפוספס בקווים חומים קצרים. הצעירים מקבלים את צבעי הבוגר בחילוף הנוצות המתרחש בסתיו הראשון לחייהם.

משך החיים: הגיל המרבי של פרט מטובע שנמצא בטבע היה 11 שנים ו- 10 חודשים.

חברותיות: בעונת הקינון נמצאת בטריטוריות קטנות המשמשות להזדווגות ולקינון בלבד. שיטת הזיווג אצל החוחיות היא מונוגמית. החוחית מקננת לעתים במושבות קטנות ודלילות; לעתים ניתן למצוא זוגות אחדים מקננים על עץ אחד.

בתום עונת הקינון החוחיות מתקבצות ללהקות המשוטטות במרחב. בתחילה, החל ממחצית הקיץ, מרבית הפרטים בלהקות אלה הם צעירים, שעדיין חסר האודם בפרצופם. בהמשך, לקראת סוף הקיץ, מצטרפים גם הבוגרים. לעת חורף מצטרפים ללהקות אלה פרטים חורפים. לעתים מזומנות להקות החוחיות מצטרפות יחד עם מיני פרושיים אחרים ללהקות מעורבות. במשך החורף משמיעות להקותיהן המשוטטות של החוחיות קולות ללא הרף. להקות אלה לנות במקובץ בחורשות ובמטעים ברחבי הארץ. הקשר בין בני הזוג מתרחש בתוך הלהקה, בטרם היא מתפזרת לקראת האביב. בתקופת החיזור הזכרים מרבים לעמוד על צמרות עצים ובמקומות נישאים אחרים ומרבים בשירתם ה"פטפטנית" והמיוחדת.

התנהגות: החוחית אוכלת לרוב כשהיא עומדת על חרולי קוצים ושולפת את הזרעונים מתוך הקרקפת. לשם כך היא עשויה לטפס בקלילות על גבעולים זקופים. לעתים היא אוכלת על גבי שיחים ועצים. במשך עונת הקינון בני הזוג עשויים לחפש מזון גם הרחק מהטריטוריה, עד טווח של כ- 800 מטרים ממנה. מעופם גלי ואופייני מאוד וכך ניתן לזהותם ממרחק.

תפוצה בעולם: פליארקטית ומשתרעת על פני כל רחבי אירופה, למעט סקנדינביה וצפון רוסיה. תפוצתה מתפשטת למרכז אסיה וכוללת גם את צפון אפריקה לרבות דלתת הנילוס ולאורך הנהר. החוחית הנה ציפור יציבה ברוב תחומי תפוצתה. חלק מאוכלוסייתה בצפון תחומי תפוצתה נודד בסתיו. הנדידה מתרחשת בעיקר בלילה, אך גם במשך היום. מעונות החורף שלה הם בתחומים הדרומיים של אזורי הקינון, וכן גם בדרום עירק, בחצי האי סיני ובצפון מצרים. בתחומי תפוצתה הטבעיים תוארו 12 תת מינים.

החוחית יובאה לצפון אמריקה, לדרום אוסטרליה, לניו זילנד ולאיי ברמודה, התאקלמה בהם, ומתרבה שם.

תפוצה בארץ: כיציבה ומקננת - החוחית מצויה בכל החבל הים תיכוני. מאז ראשית שנות ה- 60 היא חודרת בהדרגה גם ליישובי הנגב הצפוני ולעמק הערבה בעקבות החקלאות והנטיעות בתחומי היישובים; בסוף שנות ה- 60 הגיעה עד אילת. מעונות החורף שלה חופפים לערך את תחומי הקינון. כחולפת ניתן לראותה בכל רחבי הארץ.

מקומות החיות בישראל: מקומות חיותה של החוחית הם שולי יערות בסמוך לשטחי עשבייה, קרחות יער, מטעים, נופי פארק ונופים אחרים בהם מצויים עצים דלילים בתוך מרחבי עשב.

עונתיות בארץ ושכיחות: יציבה נפוצה וחולפת וחורפת מצויה.

בשנות ה- 40 הייתה נפוצה מאוד בכל מישור החוף. מאז ראשית שנות ה- 70 חלה ירידה ניכרת ביותר באוכלוסיית החוחיות באזור זה. יש התולים התמעטות זו בהתפשטות העורבנים החומסים את קני החוחיות. אפשרי גם כי התמעטותן קשורה בהתמעטות שדות הבור באזור זה על הקוצים שצמחו בהם.

תזונה: החוחית ניזונה מזרעים ומעדיפה זרעונים של צמחים חד שנתיים בני משפחת המורכבים כסביון וציפורני חתול, אך במיוחד זרעוני קוצים כגדילן, ברקן וחוח - קוץ שאף הקנה לה את שמה. בחורף ובראשית האביב החוחית עשויה לאכול גם זרעים של אורנים אותם היא שולפת מתוך האצטרובלים, ניצני עלים של עצים ושיחים שעמדו בשלכת, נבטים רכים, פרחים ואף חרקים.

קינון ודגירה: עונת הקינון מתחילה בתחילת חודש מרס ונמשכת עד לאוגוסט. במשך פרק זמן זה זוגות החוחיות משלימים 3-2 מחזורי קינון.

הנקבה בונה קן על עץ, ולרוב בקצה ענף ובהיקף הצמרת, ברום לא רב; לרוב כשני מטרים. הקן חשוף יחסית וקל לאתרו. זו כנראה הסיבה לכך שהעורבנים פגעו באוכלוסיית החוחיות יותר מאשר בכל מין אחר. בניית הקן נמשכת כ- 10-7 ימים, ובמשך כל הזמן הזה הזכר מלווה את הנקבה. חומרי הבנייה בהם משתמשת הנקבה לבניית הקן הם עשבים וגבעולים עדינים. היא שוזרת בהם גם קורים של עכבישים ושל זחלי פרפרים. הקן מרופד בצמר צמחים, בשערות ובצמר, ובתחומי יישובי האדם גם בצמר גפן ובחוטים צבעוניים. חומרי הריפוד משולבים תכופות בחומרי הבנייה, ולעתים שוליו של הקן לבנים מרוב חומרי ריפוד. הקן מעוצב כסלסילה קטנה ושטוחה למדיי; קוטרו כ- 7.5 ס"מ, קוטרו הפנימי 5 ס"מ, גובהו 6-5.5 ס"מ ועומקו 3.5-2.5 ס"מ. בתטולה 5-4 ביצים. קליפת הביצה לבנבנה-תכלכלה, והיא מנומרת בנקודות חומות-לילכיות מעטות, בעיקר בכוד הביצה. הנקבה דוגרת לבדה החל מהטלת הביצה השלישית או הרביעית. משך הדגירה כ- 12 ימים. במשך הדגירה הזכר מרבה לעמוד במקום תצפית נישא ליד הקן וכך הוא עלול לסמן את מיקום הקן. הוא גם מאכיל את הנקבה במשך הדגירה.

הגוזלים בוקעים סומים ועוטים פלומה צפופה וארוכה למדיי, שצבעה אפור כהה. לועם אדמדם ושוליו לבנבנים-קרמיים. שני ההורים מאכילים את הגוזלים בזרעים שרוככו ונדבקו זה לזה בזפק, וגם בחרקים. קולמוסי הנוצות מבצבצים מעור הגוזלים בהיותם בני 5-4 ימים, ודגלים נפרסים בגיל 8-7 ימים. הגוזלים שוהים בקן 15-13 ימים, אך הם קשורים להוריהם עוד כ- 3 שבועות. לאחר מכן הם מתחילים להתלהק, ואילו ההורים דוגרים בשנית ולעתים אף בשלישית באותה עונה.בקינון חוזר נוהגות לעתים החוחיות להשתמש בחומרי בנייה הנלקחים מהקן הישן.

החוחית והאדם: צבעיה הבולטים והיפים הקנו לחוחית את שמה הערבי: "ערוס", דהיינו "ציפור הכלה".

החוחית הייתה מקובלת כציפור כלוב בין תושבי הארץ הערבים. לשם כך הייתה לפלאחים הערביים שיטת לכידה מיוחדת בה הם היו משתמשים בקולות המצוקה שלה: הם היו קושרים חוחית מתחת למלכודת רשת, החוחית הרבתה להשמיע קריאות מצוקה וחברותיה, ששוטטו בסביבה, היו נמשכות על ידי קולות אלה והתקבצו סביבה. אז היו הציידים מפילים עליהן את הרשת. מגדלי ציפורים נוהגים גם להכליאה עם ציפורי שיר אחרות במיוחד חביבה עליהן ההכלאה עם הכנרית, שיוצרת בן הכלאיים לא פורה, שצבעו צהבהב ושירתו מופלאה והמכונה על ידם בַּנְדוּק. החוחית היא חיית בר מוגנת, ולכידתה וכליאתה בכלוב אסורות לפי החוק.

בשל הרגלה של החוחית לאכול קוצים שונים, ומאחר שקוצים רבים מרמזים במסורת הנוצרית לזר הקוצים שהונח על ראשו של ישו בעת צליבתו, החוחית הפכה באמנות הנוצרית סמל לייסוריו של ישו ולעתים מזומנות היא נראית בידיו של ישו הילד.

חוחית