זנבן ערבי

צילם: דובי קלעי

שם באנגלית: Arabian babbler

שם מדעי: Turdoides squamiceps

שם בערבית الثرثارة العربية

משפחת: הטימליים Timaliidae

השם זנבן ערבי נובע מהיותו אנדמי לארצות ערב ומזנבו הארוך אותו הוא נוהג לזקור ולנענע. שמו הלטיני turdus = הקיכלי oided = דמוי, squama = קשקשים ceps = ראש "דמוי קיכלי עם קשקשי ראש" שמו האנגלי "המלמלן הערבי" כשמו בערבית " הדברן הערבי" זאת משום שקריאותיו המוסיקליות הממושכות נשמעות כפטפוט.

לקול של זנבן הכנסו לקישור: http://www.sounddogs.com/previews/63/mp3/897547_SOUNDDOGS__an.mp3

הסוג: Turdoides מונה 8 מינים, באזורנו ישנו מין אחד אשר לו 3 תת מינים. בארץ נמצא תת המין T. s. squamiceps

סימני זיהוי: הזנבן גדול למדי ובעל זנב ארוך. דומה במראהו לפשוש גדול: אורכו 26-29 ס"מ, משקלו 64-83 ג' ומוטת כנפיו כ- 12 ס"מ.

צבעו הכללי חום-אפרפר, גחונו בהיר. נוצות קודקודו מנוקדות בשחור ונראות כקשקשים. הכנפיים מעוגלות ורגליו גבוהות וחזקות. המקור כפוף וחזק.

הזוויגים דומים ונבדלים רק בצבע העין. עינו של הזכר בהירה ואילו לנקבה יש עין כהה.

נקבה	זכר
צילם דובי קלעי

התנהגות וחברתיות: הזנבנים ציפורים פעילות מאד. הם מרבים לנענע בזנבם ולנוע בדילוגים זה אחר זה כשזנבם מורם. הם עוברים שטחים פתוחים, מסבך לסבך, במעוף נמוך ואיטי. הם לא ימשיכו בדרכם לפני שכל בני הקבוצה יגיעו. אם אחד מהקבוצה מאבד את חבריו הוא משמיע קול רם חוזר ונשנה עד שהוא נענה.

הזנבנים חיים בקבוצות המונות עד כ- 20 פרטים. לקבוצה טריטוריה משלה היכולה להשתרע עד לכ- 3 קמ"ר. הרכב הקבוצה מונה גילים וזוויגים שונים. בקבוצה ישנה היררכיה חברתית ברורה בין הזכרים וגם מדרג היררכי בין הנקבות. בדרך כלל בקבוצה יש זוג אחד שמקנן, של זכר ונקבה דומיננטיים וכל היתר מסייעים להם בהגנה ובהאכלת הגוזלים. בתוך קבוצה כזו יש גם בני משפחה, אחים ואחיות ולעולם הם אינם מזדווגים ביניהם אלא מצטרפים עם התבגרותם לקבוצות אחרות. גבולות הטריטוריות נקבעים ע"י מאבק, שמתחיל לרוב בקריאות, אך כאשר זה לא עוזר, מתנהלים קרבות ממשיים העלולים להסתיים במוות.

לזנבנים מנהגים מיוחדים ואף טקסים שונים שמשמשים לחיזוק הקשר הקבוצתי ובחינה של ההיררכיה הקבוצתית: למשל הם נוהגים לישון כשהם מצטופפים יחד על ענף קבוע, זה ליד זה, כשהזכר השליט בצד אחד והזכר במקום מספר שניים בקצה השני. מנהג נוסף שהם עושים כונה על ידי פרופסור זהבי 'רקוד בוקר', ומבוצע מיד עם התעוררות הבוקר, קודם ליציאה לחיפוש האוכל. במנהג זה הם מצטופפים, מתרפקים זה על זה ואף מתגוששים בעליצות, תוך כדי סרוקים עצמיים והדדיים. מנהג זה הנמשך בין 5 ל - 30 דקות לא תואר לגבי אף ציפור אחרת בעולם.

ראו בקישור: 'רקוד בוקר' של זנבנים http://www.youtube.com/watch?v=IdTyIjkvso0

טקס קבוצתי נוסף אותו נוהגים הזנבנים לעשות הוא התגודדות על טורף, בדרך כלל דורס או נחש: אם נחש- הזנבנים מקיפים אותו בכנפיים וזנבות פרושים וכך, כנראה, מידעים אותו שראו אותו כדי שיסתלק. http://www.youtube.com/watch?v=CLlnXkJT9Oo&tracker=False&NR=1

תפוצה בעולם ובישראל: הסוג מקורו אפריקאי, וישראל היא קצה גבול התפוצה הצפוני שלו. המין המצוי בישראל, יציב בתחומי מגוריו המשתרעים בין צפון תימן ועומן למרכז סיני משם דרך הנגב, שקע ים המלח, עמק הערבה עד ליריחו.

מפה לקוחה מתוך

Handbook of the birds of the world

כרך 12 עמוד 216.

תזונה: הזנבנים הם אוכלי כל: זרעים, פירות, חרקים שונים, לטאות, נחשים קטנים ושאריות מזון. את מזונם הם מלקטים לרוב מעל פני הקרקע ע"י נבירה, חיטוט בין עלים ובדיקת כל תופעה חדשה בשטח. הזנבנים נראו מתנפלים על עכברים ועל ציפורים פגועות. הזנבנים אינם רבים על המזון. הראשון שמגיע למזון הוא שאוכל. בזמן חיפוש המזון בשטחים פתוחים תמיד עומד אחד לשמור ולהתריע על סכנה. בתפקיד זה הזכר השליט שומר יותר מהאחרים.

תפוצה בעולם ובישראל: הסוג זנבן מקורו אפריקאי, וישראל היא קצה גבול התפוצה הצפוני שלו. המין זנבן ערבי הוא אנדמי למזרח התיכון ויציב בתחומי מגוריו. תפוצתו משתרעת בין צפון תימן ועומן למרכז סיני משם דרך הנגב, שקע ים המלח, עמק הערבה עד ליריחו.

תזונה: הזנבנים הם אוכלי כל: זרעים, פירות, חרקים שונים, לטאות, נחשים קטנים ושאריות מזון. את מזונם הם מלקטים לרוב מעל פני הקרקע ע"י נבירה, חיטוט בין עלים ובדיקת כל תופעה חדשה בשטח. הזנבנים נראו מתנפלים על עכברים ועל ציפורים פגועות. הזנבנים אינם רבים על המזון. הראשון שמגיע למזון הוא שאוכל. בזמן חיפוש המזון בשטחים פתוחים תמיד עומד אחד הפרטים במקום גבוה לשמור ולהתריע על סכנה. בתפקיד זה הזכר השליט שומר יותר מהאחרים.

קינון ודגירה: עונת הקינון של הזנבנים מתרחשת בישראל בין החודשים פברואר ליולי. תנאי יובש מקטינים את פעילות הקינון באזורים מדבריים מלבד בשטחים הקרובים למגורי אדם. הקינון מתבצע בקבוצות של 2-23 פרטים לרוב של 6 – 13 בשטח של 0,2 עד ל 1 קמ"ר. הזכר השליט והנקבה השליטה הם בוני הקן, לעיתים הם נעזרים בחברים בקבוצה.

הקן נבנה במזלג של ענפי העץ. קן גדול וגס למראה הבנוי מחומר צמחי יבש. אין בו מצע רך. הנקבה השלטת מטילה בו 3-5 ביצים בצבע טורקיז. לרוב מצטרפות אליה עוד מספר נקבות המטילות גם הן בקן ומספר הביצים יכול להגיע ל- 13 ביצים. הדגירה מתבצעת ע"י הזכר והנקבה השליטים. משך הדגירה כ-14 יום. לאחר הבקיעה כל חברי הקבוצה מאכילים את הגוזלים למרות זאת רק כ 50% מהם שורדים. רוב הזכרים מגורשים מהקבוצה לאחר התבגרותם בגיל שנתיים ועליהם למצוא קבוצות אחרות שיקבלו אותם או לייסד קבוצות חדשות. זנבן ללא קבוצה לא יצליח לשרוד.

קן זנבנים . לקוח מ http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=4027

תוחלת חיים: הפרט המטובע המבוגר ביותר שתועד חי 15 שנים.

פרטים מיוחדים: הזנבן נחשב למין אלטרואיסטי (זולתני – אוהב את תועלת הזולת) בגלל אורח חייו בקבוצה המכילה פרטים קבועים המגינים יחד על טריטוריה משותפת. בין חברי הקבוצה ישנו מדרג היררכי קבוע הנקבע על פי הגיל והזוויג. רק הזנבנים הבכירים משתתפים ברבייה. הנחותים יותר מזדווגים בזמנים בהם סיכויי ההפריה נמוכים או שצאצאיהם יבקעו האחרונים ומקומם בקבוצה יהיה נחות.

התנהגות החברתית המיוחדת של הזנבנים באזור חצבה נחקרת במחקר ארוך טווח, שהחל בשנת 1970, ע"י פרופ' אמוץ זהבי מהמחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב. אחת התוצאות של המחקר היא ניסוחו של "עקרון ההכבדה" המסביר התפתחות אבולוציונית של אלטרואיזם ותכונות אחרות בטבע, שנראה כי הן מכבידות ואף סותרות, לכאורה, את טובת הפרט הנושא אותן ואינן מועילות לו. תוצאות מחקריו ומסקנותיו של פרופסור אמוץ זהבי נאספו ונערכו בספר, "טווסים, אלטרואיזם ועקרון ההכבדה".

לאלבום תמונות הזנבן

מקורות המידע:

1. אוסטרייכר רוני, 1998, זנבנים, גליון 36, טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב בע''מ . נדלה מתוך הקישור: http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=4027

2. אמוץ ואבישג זהבי, 1996. טווסים, אלטרואיזם ועקרון ההכבדה, הוצאת החברה להגנת הטבע.

3. היינצל הרמן, פיטר ריצ'רד, פרסלאו ג'ון, הציפורים, מגדיר שלם.1975 הוצאת הקיבוץ המאוחד.

4. חיים מויאל, לקסיקון שמות החולייתנים בישראל, 2004, הצאת טבע הדברים.

5. ענבר, ר. מדריך לציפורי ארץ ישראל,1977 , הוצאת אחיאסף.

6. פז עוזי, עופות - כרך 6 "החי והצומח של ארץ ישראל"1986 , משרד הביטחון.

7. Cramp, S. and Simmons, k.E.L. Handbook of Birds of Europe, the Middle-East and North Africa. Vol. 1-5, 1977-8, Oxford University Press.

8. Hadoram, S. The Birds of Israel, 1996, Printed in Great Britain by Bath Press Colour Books, Bat

9. Handbook of the Birds of the World, Vol 12 , Lynx Edicions 2005, Barcelona

10. http://israelibirdsstamps.yardbirds.org.il/be1.html

ליקט וערך - אורי גורפיין

תודות על הסיוע בליקוט החומר ועריכתו, לשלומית ליפשיץ ולדורון להב

לאתר המרכז לטיפוח ציפורי הבר בחצר הבית

http://www.yardbirds.org.il

22/03/2011