קטל ציפורי שיר בקפריסין

מאת: שכי לוריא

לקט מתוך פורום הצפרים בתפוז 17/11/2007

מבוא – ציד מסורת עתיקה באגן הים התיכון :

ישראל, להווי ידוע, הינה ''אי'' מכל הבחינות לא רק במזרח התיכון אלא אף באגן הים התיכון כולו. בארצות הים התיכון שהן, מבחינות רבות, ערש התרבות המערבית. המסורת הייתה ועדיין עודנה חזקה מאוד.זהו איזור שבו '' ההרגלים הישנים מתים לאט

'' Old habits die hard"

המסורות האלו,שורשם בתקופות הקדומות ביותר ,ודאי באלף השני לפנה''ס (לפני 3500 שנה) כשמדובר בארצות כמו יוון וקפריסין וקצת פחות, אם כי עדיין, עתיק מאוד (לפני 2500 +), כשמדובר באיטליה, ועוד קצת פחות, (ובכל זאת עתיק מספיק) כשמדובר בדרום צרפת  (בספרד, מאידך, קיימות מסורות עתיקות עוד מימי הפיניקים לפני 3000 שנה).
צייד היה תמיד חלק בלתי נפרד מהכלכלה ומעין ''השלמת תפריט'' למזונות שהציעה החקלאות ומבחינה זו אפשר לומר שהצייד והדייג היוו חלק מהחקלאות הסדירה. כל העמים העתיקים עסקו בצייד והמסורות הללו נשתמרו בקרב האוכלוסייה למרות מגוון השינויים ההיסטוריים, התרבותיים, והדתיים, שהאזור (אגן הימה''ת) עבר.  בארצות האלו (אתייחס לצד האירופי של הים) הצייד היה עיסוק שכמעט כל גבר המכבד את עצמו  נטל בו חלק נתון זה היה ודאי לפני חמישים שנה ואפילו לפני 20 שנה. היום לאחר כמעט דור של התנסות משותפת בקהילייה האירופית הדברים הולכים ומשתנים. מספר הציידים ירד מ-60,000 לפני 10 שנים ל-54,000 כיום ... למרות גידול מה באוכלוסיית האי מעל 600,000 תושבים. (נתונים אלה נכתבו על ידי אוהד הצופה).
בחוברת ''טבע וארץ'' מלפני דור (אוקטובר 1983) בכתבה של יוסי לשם על'' הקטל המסיבי של עופות בלבנון" (ימי מלחמת לבנון הראשונה), מובאת טבלה של "ציידים מול חובבי ציפורים'' בארצות הימה''ת (נתונים משנת 1980לפני דור ), שימו לב:

תורכייה 3,000,000 ציידים , 20 ''חובבים'';
יוון 242,000 ציידים, 10 "חובבים''; איטליה 2,230,000 ציידים, 100 חובבים;  קפריסין 30,000 ציידים, 20 "חובבים"; ספרד 1,000,000 ציידים, 2,000 ''חובבים''; מלטה 15.000 ציידים, 550 ''חובבים'' ואצל השכנים - לבנון 400,000 ציידים, 0 ''חובבים'' (!); ירדן 5,000 ציידים, 0 ''חובבים'' ולסיום ולשם ההשוואה -ישראל 1980 (לפני דור, כש''מהפכת הצפרות'' של יוסי לשם רק התחילה), ציידים 5,000 ,''חובבים'' 4,000 . יחס כמעט שווה. היום הכף נוטית בגדול לטובת הצפרים.
המגמה, אותה ניתן היה לזהות כבר אז, היא שככל שפונים מערבה המודעות לשמירת טבע הלכה ועלתה,יחסית. כמובן שמאז השתנו הרבה דברים והמצב השתפר באופן בולט בזכות התקנות המחייבות  של הקהילייה האירופית.

כמו שפתחתי ישראל מהווה ''אי '' שונה לטוב ולרע ובכלל אצל היהודים, גם בימים קדומים כשהם ישבו על אדמתם, הצייד לא היה מאוד פופולארי כמו אצל עמים אחרים.

רקע הסטורי שיגרום לנו ממש להבין ולחבב את קוטלי ציפורי השיר בקפריסין:
ובכן נחזור להיסטוריה רבת התהפוכות והגלגולים של האי, בהן הוא עבר פעמים רבות מיד ליד. ענייננו נוגע לימי הביניים באי תקופה שמתחילה במאי1191, כאשר מגיע לשם ריצ'רד ''לב הארי'' מלך אנגלייה (כן, ההוא מ''רובין הוד'' שכולם מחכים לו שיחזור ויעשה סופית סדר בבלאגן). הסיבה שהמלך הזה (שאגב ,דיבר הרבה יותר טוב צרפתית מאנגלית(,

לא היה בבית , הינה אנחנו- ''ארץ הקודש'' (והפעם אני לא מתכוון למובן ה''צפרי '' של המילה). הוא בא לגאול \לשחרר\לכבוש את ירושלים מידיו של צאלח (אל) דין שהנחית על הצלבנים מכת מוות 4 שנים קודם לכן, בקרני חיטין. את ירושלים הוא לא כבש (רק את עכו). עם צאלח (אל) דין הוא ערך כמה קרבות, אבל גילה גם שמעבר מלהרוג אחד את השני יש לו ולצאלח א דין הרבה תחביבים משותפים - סוסים למשל. בסופו של דבר הונחו היסודות לממלכה צלבנית שנייה. מה שחשוב הוא שבדרך לארץ, הנסיכה שאותה עמד לשאת (ברנרגריה מנווארה ,ספרד) ואימה, נקלעו, שלא בטובתן, לאי (ספינתן נסחפה לשם בסערה) ונתפסו ע''י שליט האי הקייסר הביזנטי המודח (ועדיין הטוען לכתר) איזאק קומננוס. כמו כל אביר טוב, מיהר ריצ'רד להציל את הנסיכה שלו (ואפילו את חמותו לעתיד) וכך, בלי שתכנן זאת, הוא כבש את האי והדיח את איזאק. את הנסיכה הוא נשא בשעה טובה בלימאסול, אבל מה עושים עם האי? ירושלים מחכה, שבוייה ביד ''סאלאדין'' הנורא ולכן כדאי למסור את האי לכל מי שזה לא יהיה וכל הקודם זוכה. אחרי ניסיון לתת את האי למסדר הטמפלרים שכדי לגייס את יתרת התשלום שהייתה חסרה להם הם החלו לסחוט ולחלוב שם כל מה שזז, ניתן האי והפעם סופית (אם כי מ ''יד שנייה'') לגי דה לוזיניאן, המלך המודח של ממלכת ירושלים, שחצן יפה תואר (זו הסיבה שבחרו אותו בזמנו למלך - היה לו ''מראה ייצוגי '' -דבר שמאוד עזר להשיג שידוכים עם נסיכות בעלות ירושות ענק) ואפס בתור גנרל ומנהל, שהפסיד בתוך שנתיים ממלכה שלקח  לבנות 90 שנה. גי דה לוזיניאן וכל שאר ה''נפלים'' מקרני חיטין -הברונים והדוכסים תומכיו (הם אגב,נשבו בקרב ונפדו בכופר רב שיכלו להרשות לעצמם לשלם. החפ''שים, אלה שלא נטבחו במקום, נמכרו לעבדים בשוק בדמשק במחיר יותר זול מזוג נעליים ,לראש) קיבלו ''הזדמנות שנייה'', הזדמנות זהב ויסדו כך באי ''ממלכת ירושלים'' פרטית משלהם שהחזיקה מעמד כמעט 300 שנה (1192-1489), 200 שנה יותר מהתאריך שבו הצלבן האחרון עזב את ארץ ישראל. ב1489 עבר האי לשליטת ''הרפובליקה הימית'' של ונציה (לאחר שהמלך האחרון לבית לוזיניאן, ג'יימס , מת ואשתו, בת האצילים הונציאנית קתרינה קורנרו, הפכה לעוצרת השולטת באי וכדי להתמודד יותר טוב עם הסכנה של התורכים המתקרבים [''אותלו ''- זוכרים?] היא פשוט הורישה את האי למולדתה). האי נכבש בסופו של דבר ע''י התורכים העות'מאנים ב1571: סלים ה''שיכור'', הבן של סולימאן המפואר (כן, ההוא מהחומות של ירושלים) אהב מאוד יין ''קומנדאריה'' קפריסאי וכדי להבטיח לעצמו מלאי בלתי נדלה ואמין של היין הזה  הוא הכריז מלחמה על וונציה, למרות אזהרות יועציו וכבש, לאחר קורבנות עצומים, את האי.
מה אני רוצה להגיד בתוך כל ה''חפרנות'' הזו ? שבמשך כ300 שנה נוהל האי במשטר פיאודלי נוקשה,עושק ומנצל של החברה האלה ,לוזיניאן ושות', שהיו כמובן אצילים צרפתים סנובים, אניני טעם מאוד, כאלה שאוכלים רק במסעדות מומלצות 3 כוכבים של ''מישלן'' ולובשים רק ''כריסטיאן דיור'' או ''איב סאן לוריין'' - שחצנים אנטיפתים שאין כדוגמתם, שראשם עסוק כל הזמן במזימות ותככים ושאר מה שיש להם - בלזלול ולשגול.   אחריהם היו עוד 80 שנות שלטון של האיטלקים ה''צפונים'' מוונציה - פחות או יותר אותו הסגנון.

מה יעשה האיכר היווני- קפריסאי המסכן, שהפך לצמית משועבד, ''שפוט'' של בעלי האחוזות הצרפתים השחצנים הסנובים, שבשביל המשתאות הפלצניים שלהם, הם פשוט רוקנו אותו מכל מה שהיה לו בחצר ובמחסן. כבשים,עיזים, חזירים, כדי שמן, חביות יין, שקדים, אגוזים, דבש, פשוט הכל, כאילו עבר בכל האי נחיל ארבה ? האיכר נזכר באותו ''מן'', או ליתר דיוק שליו, הנופל עליו מן השמיים פעמיים בשנה, אבל בעיקר בסתיו. לא רק שליו ,אלא גם סבכיים שחורי כיפה וטוחנים, ואדומי חזה ועוד. אבותיו העתיקים כבר למדו את השיטות ללכידה, ''דבקי המוקשים'' למיניהם וכו', כעת, בשעה הקשה שבה הבית ריק, גם סבכי קטן זו פרנסה. מפרוטה לפרוטה נחסוך מאה, ומסבכי לסבכי נאסוף קציצה. מאחר שכבר אמרנו שסבכי אחד לבד- אין בו שבר לרעב (20+ גרם לכל היותר), צריך לאסוף הרבה מאוד מהם, ואיך נשמור את הסבכים הראשונים שחיסלנו ,שלא יירקבו ? - זה לוקח איזה זמן, לערום ערימה ענקית של גוויות מהקטנטנים האלה. הנה הגענו לעצם העניין..בעידן טרום המקרר הדרך היחידה הייתה לשמר ובשר של קטנטנים כאלו הכי טוב לשמר בשמן וביין. בתוך כד חרס קטנים חתומים. התופעה הזו נקראת ביוונית אמבלופו'ליה.

התופעה הזו נקראת ביוונית אמבלופו'ליה. אל תנסו בבית!
(ההטעמה על ה'פו'. (ambelopoulia ,פרוש השם: ''ציפורי גפן'' - על משקל ''עלי גפן'' ומדובר בלא פחות ולא יותר מאשר בכבושי\מחמצי ציפורים. ציפורי שיר קטנות, הנקטלות, ''מנוקות"'  מנוצותיהן ומוכנסות בשלמותן לתוך חבית עם שמן ויין ועוברות תהליך של כבישה (כמו זיתים). לאחר שהכבישה הושלמה אפשר לאכול אותן כמות שהן, או ללפף כל ציפור בעלה גפן ולהכניס ל''טיפול'' קצר לתנור או לגריל. זהו מאכל ייחודי לקפריסין (כמו גבינת החלומי),שמסורת הבישול שלה מתבססת על המטבח היווני עם השפעה חזקה מהמזרח התיכון וקצת עקבות של מגע צרפתי –איטלקי. (בקיצור מאוד מאוד טעים, ברוב המקרים). אבל למאכל הזה אין אח ורע בשום מקום אחר, גם לא ביוון עצמה, שקפריסין דומה לה בשפה ובתרבות. (מאז התקופה המיקנית -1500 לפנה''ס - תושבי קפריסין הינם יוונים, והאי מהווה חלק מהתרבות וההיסטוריה היוונית).
התופעה הזו, של קטל המוני של ציפורי שיר הינה ייחודית לאי וראשיתה אולי בתחילת התיישבות האדם בו (בתקופה הניאוליתית לפני כ9000 שנה -7000 לפנהייס). האדם החל לשים לב לכמויות הענק של מיליוני ציפורי שיר העוברות באי כתחנת ביניים הכרחית וכ''מקפצת יבשה'' במסען המפרך והמאמץ מאירופה  לאפריקה. קפריסין, ובעיקר הפינה הדרום מזרחית שלה (איזור פאמאגוסטה - לרנקה) היא ''גלגל ההצלה'' היבשתי לכל אותן קטנטנונים- סיבכיים, אדומי חזה, חטפיות, חכליליות (ואף קיכלים רוננים) - שגודלם אינו מאפשר להם לדאות ולנצל את הגשר היבשתי של הלבנט -סוריה\לבנון\ ישראל ובעיקר השבר הסורי אפריקאי. הציפורים הקטנות צריכות לבחור את הנתיב הקצר ביותר מאירופה לאפריקה והוא עובר דרך אסיה הקטנה (תורכייה) ומשם קצרה הדרך, לא יותר מ80 ק''מ, במסע מאמץ מעל הים, לכיוון הרכס הצפוני של קפריסין (היום בחלק שבידי התורכים). משם הן ''מתכווננות'' כאמור, לפינה הדרומית מזרחית ה''מורה'' לכיוון לבנון וישראל (חציית ים גדולה יותר של לפחות 200 ק''מ). כולנו מכירים את הסיפורים על השלווים הנוחתים באפיסת כוחות בחופי צפון סיני וניצודים שם (עד 1967) במאות אלפיהם. השלווים הללו ''שוגרו'' אף הם ,מהפינה הדרום מזרחית של האי, מרחק 400 ק''מ. הנדידה החזקה והשופעת היא בסתיו, מרוכזת  בפרק הזמן הקצר שבין אמצע ספטמבר וסוף אוקטובר. זה מסביר מדוע מינם שונים, כמו חטפיות עקודות למשל, נראים באביב יותר מאשר בסתיו; קפריסין "שותה'' את רובן והן ממשיכות משם ישר לכיוון סיני או לנגב, בציר מערבי לנו. תושבי האי הקדומים הבחינו בתופעה הזו עוד מקדמת דנא ומן הסתם נצלו את המוני הציפורים- שרובן תשושות במידה זו או אחרת לאחר חצייה של לפחות 80 ק''מ ים - למטרות צייד. השיטות לתפיסת ציפורים עתיקות מאוד. ''פחים יקושים'' למיניהם (מלכודות), רשתות ובעיקר שימוש ב''דבק מוקשים": (birdlime ) דבק המופק מעצים שונים - באזור שלנו היה נפוץ שימוש בפירות הדבקון (ד. הזיית, או הדבקון הלבן במערב הימה''ת) - חימום שלהם בשמן והוספה של טרפנטין (השרף המופק מצלקות שפוצעים בגזע האלה הארץ-ישראלית)- יצר תערובת עמידה בפני מים ולחות. (גם מקליפות האדר הסורי היו מפיקים דבק דומה ע''י הרתחת הקליפה במשך 10 שעות ושימוש רק בקצף הירוק הצף על פני הסיר, קירור ועיבוי שלו ,ולבסוף ערבוב עם שמן אגוזים. עצים נוספים שהשתמשו בהם היו מורן החורש, ובסוריה ובא''י השתמשו גם בערף המדבר). את הדבק הזה היו מורחים היטב על ענפי עץ בעל פירות עסיסיים המושכים את הציפורים, (כמו אלה ארץ-ישראלית(שוב.) שלה פירות אדומים ושחורים מושכי עיין. הציפור שנתפסה אינה יכולה להשתחרר ולאחר שנאספות שם כמה ציפורים (הקריאות של אחת מושכות את חברותיה), יש לצייד שלל נאה.

בעיטורים על כדים וכלי חרס אחרים מהתקופה המיקנית ואחריה (הסגנון ה''קיפרו-מיקני''), שנמצאו באי, מתוארות ציפורים. (מאוד דומים בסגנונם לעיטורים מהכלים הפלישתיים שנמצאו בארץ :פלשתים מוצאם היה מהתרבות המיקנית ואחת ההצעות שהועלו למקורם היא קפריסין :האומנות שלהם דומה, וגם בת זמנה, של האומנות ה''קיפרו -מיקנית '' הנ''ל). תיאורי הציפורים הללו, כמו תיאורי הציפורים מציורי הקיר מקברים במצריים העתיקה -ברווזים ועופות מים בתיאורי צייד - לא באו כדי לעזור בהגדרת ציפורים. מדובר על תיאורי צייד ,או תיאורי העופות הניצודים. חלק מהמציאות היומיומית של הכלכלה והמזון. חלק מהחיים עצמם.

1000 לשונות זמירים צלויות, מוגשות ברוטב

כך מצא האיכר הקפריסאי שלנו פיתרון ,יצירתי למדי וחשב שאולי יוכל להחביא את הכדים הלא גדולים בתוך פינה נידחת במרתף ,או אולי מתחת לבלטות. אבל לא לעולם חוסן. כשהאדונים הסנובים,בעלי האחוזות, גילו את מה שהאיכרים שלהם מחביאים - הם נכנסו חזק מאוד לעסק.על הצמיתים הם לא כעסו ,להיפך הם ייבאו בשבילם ''דבק מוקשים'' - סוף הדרך - מאיטליה וצרפת ושלחו אותם לכף גרקו, שבפינה הדרום מזרחית של האי, לאקאמאס, שבפינה הצפון מערבית ולאקרוטירי ,שבדרום - כדי שיצודו בשבילם עוד ועוד, לא רק סיבכים אלא גם חכליליות, חטפיות ,עלוויות וכל מה שעף (וכמובן קיכלים). תביא לי 1000 ציפורים והרווחת 2 כבשים ,שלא אפקיע ממך, בשנה הבאה. בקיצור, החמדנים הבכלל לא נחמדים האלה הריחו פה את "הכסף הגדול '': שמן, יין ,זיתים, צלפים, גבינות, אפילו תפוזים ולימונים - את זה יש בכל אי (וארץ) בים התיכון. אנחנו ''נעשה מכה'' ממוצר יצוא ייחודי ואקסקלוסיבי ,רק למביני דבר ויודעי ח''ן - ציפורים כבושות ביין ובשמן. אל תשכחו- החברה האלה, האצילים מצרפת ואיטליה ירשו את תרבות משתאות הראווה שהמציאו הרומאים. למה הכוונה ?הנה, לדוגמא, מנה שהייתה מאוד אופנתית ברומא, בימי הפאר המושחתים שלה " 1000 לשונות זמירים צלויות ,מוגשות ברוטב". (אני מניח שזו הייתה מנת פתיחה, מעין מתאבן, ''משעשע חיך ''[או שמא אומר ''מדגדג לשון'' ?] היות וכל לשון כזו, הגיעה במקרה הטוב לגרם אחד). כמובן שלצרכים של כלכלה גלובאלית* כזו, שימרו את הציפורים בכדי חרס ענקיים (''פיתוסים", ביוונית קפריסאית ''פיתארי''), או בחביות עץ גדולות.

כדאי לזכור שקפריסין, הממלכה הצלבנית האחרונה שנשארה מול חופי ה''לבנט'', שגשגה דווקא לאחר נפילת ממלכת הצלבנים בארץ ישראל. לאחר ההשתלטות הממלוכית על הארץ וגרוש הצלבנים ממנה (1291), אסר האפיפיור לסחור באופן ישיר עם העולם המוסלמי; כל סחורות המזרח, המבוקשות מאוד באירופה - תבלינים ובשמים אריגים שנהב ועוד -היו חייבות לעבור בתיווך של ''ממלכת ירושלים וקפריסין''. הממלכה הנוצרית הכה קרובה לארצות הערבים (האמפריה הממלוכית) פאמגוסטה, הבירה הצלבנית שבמזרח האי, הנמל הקרוב ביותר לכיוון סוריה\לבנון\א''י, היתה במאה ה14 (תקופת ''המגפה השחורה'' באירופה) לאחת הערים העשירות והמפוארות בעולם.

ההרגלים הישנים מתים לאט:

עם הכיבוש העות'מאני נפטרו האיכרים הקפריסאים מעול הפיאודליזם. (למרות השנאה הלאומית והדתית הנמשכת עד היום, התורכים לא נחשבו יותר גרועים מה''פרנקים'' ומבחינות רבות, לפחות בהתחלה, אף עדיפים). לענייננו, המשמעות המעשית של הדבר הייתה שהמאכל של צפ"ש משומרים הפסיק להיות ענף יצוא מס' 1 של האי והפך להיות יותר מעין מעדן מקומי, ''ספציאליטה'' של האי שהאיכרים מתגאים בו ומגישים אותו בנסיבות מיוחדות כמו חגים דתיים, פסטיבלים מקומיים, או שמחות משפחתיות- כמו הטבלות של תינוקות או חתונות.
כך נמשך הדבר למשך 307 שנים עד להעברת האי לאימפריה הבריטית (1878). המצב (של האמבלופוליה.) לא השתנה בהרבה במשך 82 שנות השלטון הבריטי עד קבלת העצמאות ב960. ( ענף היצוא מס' 1 הפך אז להיות...חרובים.(
הבריטים השאירו אחריהם תשתית ומורשת של שמירת טבע ,שנשארה ואף הוגברה בעידן העצמאות: הוקמה רשות ייעור יעילה,  (מעין שילוב בין הקק''ל ורשות הטבע שלנו), ננקטו בהצלחה פעולות שימור והצלה של מינים בסכנת הכחדה, כמו כבש המופלון (''כבש הבר הקפריסאי''), ששמורת יער האורנים (והאלונים) של איזור פאפוס במערב האי, שהוכרזה עוד בשנות ה30 ע''י הבריטים, מהווה עבורם את המקלט האחרון והפרויקט להצלת צב הים הירוק (הוכרז ע''י הממשלה ב1976, ובתמיכת הקרן העולמית להגנת חיות הברW.W.F. מ 1980) עם שמורות מיוחדות להם בלארה וחריסוכו שבאיזור פוליס וחצי האי אקאמאס הסמוך, בצפון מערב האי . כמו בישראל וירדן, כך גם בקפריסין ,השלטון הבריטי הביא לשמירת טבע יעילה ו''עובדת'' , שלא קיימת בארצות שכנות שלא "זכו" לשלטונם.
אבל כמו שפתחתי ואמרתי, ''מנהגים ישנים מתים לאט''Old habits die hard ... לקח כמעט 2 דורות ואולי גם פלישה וכבוש תורכי של 37% מהאי ב1974 כדי שתפיסות יתחילו להשתנות. קפריסין כיום הינה חברה ראויה באיחוד האירופי, בזכות ולא בחסד.
סקרים מראים שדעת הקהל, ברובה המכריע, הינה נגד הקטל האכזרי*. (בין 88% ל99% , תלוי בעיתון). ההצטרפות לאיחוד(2004\5\1) רק הקלה בנתינת כלים משפטיים להלחם בתופעה, ע''י איסור על מכירה של המאכל במסעדות וכך סילוק המניע לרוב הציידים לעסוק בקטל האכזרי. כעת נותר למשטרה לטפל ב''גרעין הקשה'', לא יותר מ5% מהציידים, המתעקשים להמשיך לעשות בקטל ובסחר הלא חוקי (יש עדיין מסעדות שעוקפות את העניין ע''י נקיטת שמות קוד מוסכמים -''עלי גפן מיוחדים'' –והכנה\בישול של הציפורים בבתים פרטיים ולא במסעדה. אין ספק שייקח עוד לא מעט זמן לעקירת התופעה משורש.
*במידה ולא נתלשות\נקטעות רגליה של הציפור כאשר מפרידים אותה מהענף, אליו היא דבוקה בחוזקה והיא עדיין שורדת בחיים, היא נקטלת לרוב בשתי שיטות אכזריות:

1. מחיצה של הגלגלת הקטנטונת בין האגודל לאצבע. 2. החדרה של קיסם שיניים לעומק הגרון של הציפור לניקוב\קריעה של קנה הנשימה. המתה אכזרית במיוחד השומרת על מראה חיצוני ''ייצוגי'' לציפור האומללה.
עוד גורם שהביא להבאשת ריחו (תרתי משמע) של המאכל, מעבר לגינוי המוסרי, הוא ההיבט הבריאותי :מעבר לניקוי הנוצות, לא מתבצע שום ניקוי של המעיים והאברים הפנימיים (כמו למשל בדגים) והציפור נאכלת על קרביה. הסיבה היא כמובן מסיבות רווח גרידא. ניקוי כזה יביא לפתיחת הציפור ויפגע ב''ייצוגיות' שלה. מעבר לכך (ושוב כמו בדגים), התשלום לציידים הוא לפי משקל, אם כי במסעדה המחיר הוא לפי ציפור (בין 2 ל3 לירות קפריסאיות (20-30 ש''ח) לציפור (20גרם) בממוצע, שקל על כל גרם. ''אגדות'' ו''מעשיות'' המציאו העוסקים בסחר הנלוז, על סגולות מיוחדות כביכול באכילת הציפור בשלמותה. המציאות היא שמספר לא קטן של צרכני המאכל לוקים בהרעלת מעיים, כי הסועד אוכל את כל מה שלא הספיק להתעכל במעי הציפור בשעת קטילתה. ברוב המקרים, כמו של הסבכיים ואדומי החזה ועוד - מדובר פשוט בחרקים, או ליתר דיוק חלקי חרקים.


מקורות מידע ואתרים נוספים:

פורום תפוז:
1. http://img2.tapuz.co.il/forums/1_107968137.htm

2. http://img2.tapuz.co.il/forums/1_107969033.htm

3. צייד בזים בקפריסין: http://news.walla.co.il/?w=/5/1186514

4. צייד ציפורי שיר בקפריסין ( המאמר באמצע הדף ) : http://www.osme.org/sand241/newsinfo.html

5. ציד עופות ומלכודות בארץ ישראל ובסהר הפורה. כתבה + בולים: http://my.ort.org.il/holon/birds/huneb.html

6. טווח ציפורים ברחבי העולם: http://www.komitee.de/en/

7. מלטה, חוויות ורשמים - הרג ציפורים נודדות במלטה מתוך פורום הצפרות בתפוז.

8. ציפורים בסכנת הכחדה – הכחדת ציפורים בעולם.

9. שמיים אדומים במלטה: יומן מלחמה עם כנפיים – על קטל ציפורי השיר באי מלטה

עריכה לשונית קלה: שלומית ליפשיץ

לאתר המרכז לטיפוח ציפורי הבר בחצר הבית

http://www.yardbirds.org.il/

14/07/2012