סיפור שתחילתו בעורבנים

וסופו במורה חיננית ובמשפחת ירגזים

עמינדב ברנשטין

מעשה שהיה כך היה. יצאתי לדרכי כמדי יום ביומו לפגוש את העורבנים שלי. לקחתי עמי משקפת, מצלמה וכמה אגוזי פקאן קלופים כפיתיון. התוכנית הייתה לאתר עורבני אחד או שניים, להניח אגוז במקום מתאים ולארוב עם המצלמה דרוכה ומכוונת – בתקווה לתפוס את העוף ב- "קלקלתו".

ראיתי אותם מרחוק, עומדים על העץ הקבוע ועוקבים אחרי מעשיי. אבל כל ניסיונותיי למושכם אל השדרה כדי לצלם, עלו בתוהו – ואז פניתי אל רחוב צדדי הישר אל המקום ממנו ניתן לראות קן של עורבים אפורים: אולי יתמזל מזלי ואראה לפחות את חילוף המשמרות של העורבים בקן. עמדתי על המדרכה וכיוונתי את המשקפת גבוה אל הקן. לידי עברה אישה צעירה, נעמדה והביטה בי בסקרנות. מאז שאני מסתובב ברחובות הסואנים של צפון תל אביב עם משקפת ומצלמה, אנשים רבים מעיפים מבט וממשיכים הלאה בדרכם – כאילו אומרים בליבם שאין טעם להקדיש מזמנם לתמהוני כמוני. אך אותה בחורה התעכבה ושאלה על מי אני מסתכל. הסברתי לה פנים וסיפרתי על קן העורב. בינתיים שמענו ציפצופים דקים וחדים שמקורם בעץ האשל הקרוב. הירגזי שהשמיע את הקולות – מראהו היה מעט מוזר . נוצותיו היו פרועות כאילו שכח להסתרק, ובשעת הציוץ הוא רעד כולו! רק כאשר בא אליו ירגזי אחר, מבריק ומסורק למשעי, והגיש לו דבר מה לפה, הבנתי שהראשון לא היה אלא גוזל מגודל שעדיין כרוך אחר סינור ההורים. בין כה וכה, הגיע עורבני ועמד על תמרור תנועה במדרכה ממול. הראיתי אותו לצעירה, ורציתי לכוון אליו את המצלמה – כאשר קרו כמה דברים במהירות הבזק: נער התניע אופנוע ברעש מחריש אוזניים והעורבני עף לו אל בין הבניינים כשאחריו דלקו שני בולבולים. עד היום לא ברור לי האם העורבני פשוט נבהל מהרעש יחד עם הבולבולים, וכולם ברחו – או אולי העורבני חדר במקרה אל תחום המחייה של הבולבולים ואלה גירשו אותו.

התחלתי לשוחח עם הצעירה, ואז התברר לי שהיא מורה בבית ספר יסודי וגרה בקרבת מקום. ציוצי הירגזים שוב משכו את תשומת ליבנו, ואנו עמדנו והתבוננו זמן מה במעשיהם. היו שם שני גוזלים שהוריהם טרחו להאכילם בלי הרף. את המזון הם אספו בעיקר מבין הקליפות המחוספסות של גזעי האשלים. מניסיוני ידעתי שבמחבוא כזה יש שפע של עכבישים, זחלי חרקים, טרמיטים ושרצים אחרים. הסברתי למורה הסקרנית כי הירגזים הם אוכלי בשר מובהקים, בניגוד לדרורים (שנראו בהמוניהם בסביבה) שהם צמחוניים בעיקרם. היא הקשיבה בנימוס, ולבסוף ביקשה סליחה ופנתה לדרכה.

חזרתי אל הירגזים. אחד ההורים ירד אל הדשא של החצר הקרובה, ועף משם עם . . פירור לחם במקורו! מעשה פשוט זה סתר את הידוע לי על מזון הירגזים, כפי שהסברתי קודם למורה. אולי היה זה מעשה חד-פעמי בלבד, או שמא טעיתי ולא היה מדובר כלל בלחם? החלטתי לבצע ניסוי קטן. השלכתי חתיכת אגוז פקאן על למדרכה. לא עברו אלא שניות מעטות והנה אחד הירגזים הבוגרים ירד מהעץ, תחילה אל הגדר הנמוכה ולאחר מכן אל המדרכה, הביט בי זמן-מה ובתנועה זריזה אסף את המטעם ועף חזרה אל העץ. שם הוא חבט קלות במקורו על הענף, כנראה כדי לפורר את האגוז – ובלע הכל. עתה, הירגזי דילג בין הענפים עד לאחד הגוזלים שהשמיע את ציוציו תוך רעידות כנף מעוררות רחמים, ורוקן את תוכן זפקו אל פי הצאצא. בינתיים, זרקתי עוד כמה פירורים, ואז החלו שני ההורים לאוספם ולהגישם לצעירים. הם התקרבו אלי עד למרחק של שני מטרים או פחות, מבלי להעיף אפילו מבט אחד לעברי.

המפגש הזה עם משפחת הירגזים לימד אותי לקח חשוב: אל תהיה יומרני מדי בדעותיך בכלל, ובמה שנוגע למזונם של בעלי חיים בפרט – פן תטפח המציאות על פניך.

בכותבי שורות אלה, אני נזכר במאמר שקראתי על בקבוקי חלב באנגליה, אותם החלבנים היו נוהגים להניח בפתחי הבתים השכם בבוקר. דיירים רבים מצאו את הבקבוקים כשמכסי הקרטון שלהם מנוקבים! התופעה חזרה על עצמה פעמים רבות, עד שהתחילו בחיפוש אחרי הפושעים – האם היו אלה חתולי חצר זללנים או אולי נערי שכונה משועממים שרצו להרגיז את האזרחים השלווים? יום אחד, נתגלה הסוד: ירגזי נראה נוחת על בקבוק, מכה במקורו במכסה עד לניקובו וזולל בתיאבון את השמנת שנצטברה על פני החלב! התברר שמאות ואולי אלפי ירגזים נוהגים כמוהו. נשאלת השאלה, מי היה הירגזי הגאון שהמציא את השיטה?

חזרה לתוכן העניינים