בית-מלון לנחליאלים
עמינדב ברנשטין
ביום חורפי אחד יפה, לפנות ערב, התהלכתי בנחת
לאורך רחוב דיזנגוף, תל אביב, המלא בעצי פיקוס שדרות גבוהים הנטועים בשני צדדיו.
רעש המכוניות, האוטובוסים והאופנועים לא מנע ממני לשמוע ציוצים רמים שבאו מאי שם
למעלה. העפתי מבט, והנה ראיתי בצד השני של הרחוב,
אלפי ציפורים קטנות, הבאות מכל הכיוונים, ונוחתות על הגגות, על האנטנות, על
חוטי החשמל ועל העמודים. מדי פעם חלק מהן חוצה את הרחוב ונכנס אל תוך צמרתו של עץ
פיקוס ענקי לידי ממש.
היו אלה נחליאלים לבנים, שהמשיכו להיכנס פנימה
בהמוניהם. לאחר זמן מה שרר שקט: הציפורים הלכו לישון.
בראשי התרוצצו כמה וכמה מחשבות בנוגע ללינה
הקולקטיבית הזאת. הנחליאלים הלבנים מבלים את כל שעות היום על המדרכות, הכבישים,
קרקעית השדרות ועוד משטחים כאלה – תוך
ליקוט חרקים ויצורים אחרים. בעיסוק יומי זה, כל נחליאלי פועל לבדו או לעתים גם
בזוגות, בטריטוריה מוגדרת היטב. היתרון בהתנהגות היחידאית הזאת הוא ברור: בשטח אין
בדרך כלל שפע של שרצים, וכל נחליאלי שומר על השלל שלו.
הכל טוב ויפה, אך מה בנוגע ללינת הלילה?
ההתנהגות משתנה מקצה לקצה: מליקוט מזון כבודדים עד ללינה משותפת. האם יש יתרון
כלשהו בלינה כזאת? יש מי שטוען כי מדובר בקור, השורר בחורף. ההתכנסות של העופות
עשויה לשמור על חום גופם, בזמן השינה. שעות היום הן חמות יותר, והפעילות הגופנית
גם היא מחממת. אולם, האם מישהו מדד אי-פעם את הטמפרטורה בתוך צמרתו של עץ בו
שוכנים אלפי ציפורים? לא נראה לי שהיא תהיה גבוהה...
אבל, יותר סביר שמדובר בהגנה בפני טורפים.
תנשמת, למשל, חודרת לעתים בלילה אל תוך הצמרת ומנסה לחטוף ציפור. ההמון הישן שם
מקטין את הסיכויים שפרט מסוים ייטרף, בעיקר אם הוא נמצא במרכז. הייתכן כי אלה
הישנים בשוליים, הם החלשים – שטריפתם דווקא מועילה לאוכלוסיית הנחליאלים?