קבוץ כנווה-מדבר לעופות

עמינדב ברנשטין

כשהייתי, לפני שנים רבות, חבר קבוץ בנגב המערבי, נהגתי לסייר בסביבה כדי לצפות בתופעות טבע. מסתבר שביישוב הקטן ההוא, הממוקם באמצע מדבר חולי, התקבצו לעתים המון עופות למיניהם.

החורף היה, כמובן, העונה השופעת. אז הגיעו הזרזירים. לפנות ערב, להקות ענקיות, צפופות כמו ענני גשם, החלו לתמרן ולהתערבל מעל לרפתות והלולים, עד שהציפורים מצאו משכן ללינת לילה. מגדלי הירקות של הקבוץ שנאו את הזרזירים, שחיסלו בדרך כלל את נבטי הגידולים. אפילו פיזור זרעים מורעלים (שהוא בוודאי לא רצוי!) היה ללא הועיל.

יום אחד, כשהגעתי אל בריכה של מי ביוב הנמצאת בשולי המשק, מחוץ לגדר, ראיתי קבוצה של עופות לא מוכרים לי. הם היו גדולים (באורך של למעלה מחצי מטר), בעלי רגליים ארוכות ומקור כפוף גם הוא ארוך למדי. צבע הנוצות היה חום-ארגמן. העופות ניקרו במרץ רב בבוץ. כשחזרתי הביתה, עיינתי בספר וגיליתי שמדובר במַגְלָנִים, ששהו בקבוץ כדי לנוח מהנדידה ולמלא מחדש את הזפק. באותו סיור עצמו, הבחנתי מרחוק בכמה עופות גדולים, החוצים את השדות. הסתכלות במשקפת גילתה כי מדובר בחוּבָּרוֹת, אותן לא הצלחתי לראות אף פעם מקרוב, למרות שהן כנראה קיננו בסביבה.

האביב הגיע. באחד מימי שישי, יצאתי עם תלמידי כתות א' וב' לטיול טבע במטעי הקבוץ. לפתע, הבחנתי בציפור לא קטנה המסתתרת בין עלי אחד העצים. עצרתי מיד, לחשתי לילדים לעמוד בשקט והצבעתי עליה מבלי להרים מאד את היד. צבעיה הבולטים של הציפור – זהוב ושחור - אפשרו לי, וגם לילדים, לראותה בבירור. היא עמדה כמה רגעים בשקט, עד שחדרה אל תוך העלווה ונעלמה מהעין. זה היה זַהֲבָן זכר (לנקבה צבע אפרפר). הזהבן הוא עובר-אורח מצוי בארצנו, אך זאת הפעם היחידה שראיתי אחד כמוהו.

לקראת סוף האביב, הגיע היום של מופע הקסמים. היה זה יום שרבי, ולפנות ערב החלטתי לצאת לשאוב (אולי) קצת אוויר צח. ניגשתי אל קבוצה של עצי אשל הפרקים, בתוך חצר הקבוץ, והתיישבתי על כסא זרוק. הרגשתי לפתע משהו מדגדג לי ברגליים, וכשהסתכלתי ראיתי המון נמלים גדולות וכהות, היוצאות מאין ספר פתחים בקרקע. אלה היו נמלות-עץ (Camponotus), רבות מהן מכונפות, מלכות ומלכים, שהחלו להמריא אל-על, במעוף כלולות מזהיר.

הפניתי את מבטי כלפי מעלה, כדי לצפות בהן, ואז הבחנתי בלהקה של עופות גדולים, המתעופפים סחור-סחור גבוה מעל לראשי. למזלי, הייתה בידי משקפת שאפשרה לי לזהותם: בזים אדומים (לא ברור לי האם היו זכרים או נקבות). ולא רק זה, מתברר שבמעופם הם תפסו וזללו את בני המלוכה של הנמלים! נזכרתי מיד בחזיון דומה, בו צפיתי בקבוץ צפוני יותר: כמה בזים אדומים טרפו בתיאבון זחלים של טוואי התהלוכה, שצעדו בשרשרת כמו קרונות רכבת, במסעם מעץ האורן אל הקרקע שם היו עתידים להתגלם. רבים מהם לא הספיקו. . . מעניין האם הבזים לא נפגעו מהשערות הצורבות של הזחלים.

הבזים האדומים מבלים את החורף באפריקה, ובאביב הם נודדים צפונה לקינון, המתקיים גם בארץ. באותו ערב שרבי, באמצע הנדידה, הם זכו לארוחה דשנה בקבוץ.

כיום (2007) הבז האדום נחשב כנדיר ביותר, ונתון בסכנת הכחדה. אז, המצב היה כנראה טוב יותר. ידוע לי על מאמצים להצלת הבז האדום. מי ייתן ויצליחו.

ועוד משהו. כמה שנים לאחר מכן, חזרתי וביקרתי בקיץ באותו קבוץ בנגב המערבי. הלכתי עם המשפחה לבריכת השחייה, ולפני שנכנסתי למים שמעתי קריאות "קיוּ, קיוּ". סקרנותי גברה, והתחלתי להסתובב אנה ואנה ולהביט בכל פינה. לבסוף, ראיתי את משמיע הקולות: כּוֹס, בעל עיניים רוגזות, היושב על עמוד בגדר הבריכה, ומחווה קידות. מראה זה שימח את ליבי עד מאד, ואז פניתי חזרה אל בני משפחתי שכבר טבלו בבריכה.

חזרה לתוכן העניינים