חגיגת האַלְוַי

עמינדב ברנשטין

מאז בוא החורף חיכיתי בקוצר רוח לחגיגת האַלְוַי – ולא התאכזבתי: היא החלה בחודש שבט. קודם כל עלי להבהיר כי האלוי (Aloe) הוא צמח נוי נפוץ בארץ, למרות מוצאו האפריקאי. בגן העצמאות, לא הרחק ממקום מגורי הקודם בתל אביב, ישנם שיחים רבים של אלוי – שעליהם יסופר כאן.

בקיץ אין הוא עושה רושם מיוחד. העלים הרבים הם מוארכים, בצבע ירוק חיוור, עבים בבסיס ודקים כלפי הקצה, עם שתי שורות של קוצים חדים. הם כה צפופים על הגבעול, עד כי בסיס נוגע בבסיס ללא ריווח.

עם בוא החורף מופיעים לפתע גבעולים ארוכים ודקים, הצומחים מהר הישר כלפי מעלה, עד לקומת אדם. בקצה העליון של הגבעולים מתחילים לבלוט כפתורים רבים ירוקים תחילה, אך מקבלים לבסוף גוון אדום-כתום מיוחד.

בחודש שבט נפתחו הפרחים הראשונים. לא ברור מי גילה אותם קודם – הצופיות או אנוכי. מכל מקום, כשהגעתי לגן העצמאות, ביום בהיר וקר, ראיתי פה ושם פרח פתוח. קצות עלי העטיף היו מפושקים, עם אבקנים וצלקת בולטים מעט. לא הספקתי כמעט לשבת על הדשא ולהתחמם מעט בשמש, כשבאה הצופית – זכר, מרהיב בכל צבעי הקשת, שהחל בפעולה. שכחתי לציין כי פרח האלוי תלוי במהופך מציר התפרחת, עם הפתח כלפי מטה. הצופית נחתה על הציר מתחת לפרחים, הרימה ראשה והחדירה את המקור עמוק אל תוך הפרח. הצוף נוצר במעמקי העטיף והוא נמצא למעלה – כי הפרח הפוך. המקור הארוך והדק של הצופית בהחלט מסוגל להגיע עד לנוזל המתוק האהוב עליה כל כך.

במרוצת הימים הלך וגדל מספר הפרחים הפתוחים, ובהתאם לכך גדל גם מספר הצופיות שבאו ליהנות מארוחה טובה. גם בולבול אחד, שחור-ראש וצהוב-שת, נראה עומד על אחד הגבעולים, תולש פיסות מעלי העטיף ובולע אותם בתיאבון . . .אך אני לא הייתי מרוצה עדיין, כי קיוויתי לראות מבקרים נוספים – הדבורים. הסתובבתי בגן, ודבורים אַין. לא מדויק – דבורים היו גם היו, אך הן פקדו פרחים שונים, מלבד את פרחי האלוי.

אחרי כמה ימי קור וגשם, שוב זרחה החמה. הגעתי אל הגן ופניתי אל קבוצה גדולה של שיחי אלוי. פרחים רבים היו פתוחים והתפרחות האדומות-כתומות בלטו יפה על רקע ירוק העלים ותכלת השמיים. אין-ספור דבורים התעופפו וביקרו בפרחים. לפרחי האלוי צוף בשפע, אך דבורת הדבש אינה מסוגלת, לרוב, להגיע אליו. מסיבה פשוטה: קוטר העטיף צר מדי עבורה! על-כן הדבורים מסתפקות באבקה הרבה המצויה באבקנים הבולטים. את האבקה הן מדביקות כמובן על רגליהן האחוריות. כאשר אלה עמוסות (וזאת ניתן לראות בבירור על-פי שני גושים צהובים גדולים), הדבורים פונות הישר אל מעונן – אי שם בסביבה. ראיתי גם צופיות רבות שבאו מדי פעם להרוות את צימאונן בפרחים. כשעמדתי בשקט והתבוננתי בחינגה, נתתי את דעתי על כמה דברים מעניינים.

ראשית, הצופיות שראיתי היו כולן זכרים! לא היה מקום לטעות: לנקבות לבוש צנוע חום-אפור, ללא ברק. שנית, מדי פעם הבחנתי בזכר המגרש זכר אחר מאזור הפרחים. לעומת הדבורים שלא פסקו אף לרגע מלאסוף מזון, הצופיות בילו רוב הזמן בתעופה ובעמידה על ענפי העצים הסמוכים, תוך השמעת ציוצים דקים. רק מדי פעם הן ניגשו למצוץ מעט מצוף הפרחים.

המצב הזכיר לי מאמר שקראתי לא מזמן על ציפורי הקוליברי, החיות ביבשת אמריקה בלבד. יש וזכר קוליברי שומר על "שדה-מרעה" פרטי של פרחי צוף, בפני פלישה של זכרים אחרים. אמנם הצופיות שייכות לסדרה אחרת, אך האם לא יתכן אצלן תופעה דומה?

דבר נוסף הקשור ביחסי גומלין בין הצופיות לדבורים: הן פוקדות אותם פרחים, אך נוטלות מהם דברים שונים: צוף לצופית, אבקה לדבורה. לכאורה, אין ביניהן ניגוד אינטרסים. אך כאשר ניסיתי לצלם צופית ודבורים ביחד על אותה תפרחת, נוכחתי לדעת שהדבר לא ניתן: כאשר באה צופית אל תפרחת שבה דבורים, היא עוזבת מיד. גם דבורים לא נראו פוקדות מקום בו כבר נמצאה צופית! אם אמנם נכון הדבר, הרי רצוי להרהר שנית בנושא התחרות.

נזכרתי פתאום גם בעובדה כי הדבורים גילו את פרחי האלוי מאוחר בהרבה מאשר הצופיות. לזאת יש הסבר משוער. הצופיות חיות שנים אחדות, וסביר להניח שהן זוכרות את קיומו של מקור המזון, עוד מהחורף הקודם. עמלות הדבורים, לעומת זאת, משך חייהן אינו עולה כרגיל על חודשיים – ועליהן לגלות את הפרחים מחדש.

שעה ארוכה הסתובבתי בין השיחים, כשמחשבות אלה ואחרות התרוצצו במוחי – והבטחתי לעצמי שגם בחורפים הבאים לא אחמיץ את חגיגת האלוי.

חזרה לתוכן העניינים