שליו נודד
צילום: אמיר אילון
שם לטיני: Coturnix coturnix
שם אנגלי: Common quail
שם בערבית: السمانى אלסמאנה
משפחה: פסיוניים Phasianidae
סוג: שליו Coturnix
מצב שימור: (LC) לא מאוים. השליו לא מאוים ברוב
אזורי מחייתו בעולם אך יש ירידה במספר השלווים באירופה עקב ירידה ביכולת הרבייה
בגלל שינוי שיטות החקלאות- כיסוח ממוכן של שדות אספסת. כמו כן מאוים השליו בחלקים
של אפריקה, בסיני וחלקים במצרים, עקב צייד מיליוני עופות ע"י רשתות, צייד
שהתחיל עוד בימים קדומים. סיבה נוספת שגרמה אף היא לירידה במספר השלווים היא הבצורת
וההתייבשות באזור הסהל באפריקה שם חורפים השלווים.
מקור השם: השליו מופיע
במקרא ...ויהי בערב ותעל השלו ותכס את המחנה... (שמות ט"ז, 13) ... ויגז
שלוים מן הים... (במדבר י"א 31). השם הערבי "סלוי" השתמר מהשם
העברי.
שמו
הלטיני Coturnix – "השליו הטיפוסי" פירושו
האטימולוגי סתום.
הסוג
Coturnix מונה 7 מינים ו23 תת מינים. בארץ נמצא המין הראשי ולו עוד 3 תת
מינים.
סימני זיהוי: אורך
גופו כ-
לשליו צבעי הסוואה. צבעו היסודי צהוב חום והוא
מוכתם ומנומר בחום ובשחור. החזה חום ערמוני ומפוספס בפסי אורך בהירים עדינים. הזכר
והנקבה דומים לבד מכך שלזכר סנטר שחום ההופך לסהרון שחום בגרונו.
מקור השליו קצר וכן רגליו. האצבע האחורית קצרה
במיוחד, כחלק מההתאמה להליכה וריצה. השליו קשה לאיתור שכן בנוסף לצבעי ההסוואה שלו
הוא נע רוב הזמן על הקרקע מוסתר בינות לצמחיה.
תפוצה בעולם: תפוצתו
משתרעת על פני רוב אירופה למעט ארצות סקנדינביה וצפונה, במרכז אסיה וברחבי אפריקה
הטרופית.
מפת תפוצה:
תחום תפוצה צהוב- אזורי קיוץ. ירוק- אזורי יציבות. כחול- אזורי חריפה
מתוך Handbook of the birds of the world :
מקום חיות: באזורים
פתוחים, מישוריים או עם גבעות נמוכות עד לרום של
התפוצה בארץ: המין C.
c. coturniss מוכר בנדידותיו בסתיו ובאביב. פרטים מעטים
דוגרים בארץ באביב ובראשית הקיץ. לעיתים נראים שלווים מעטים בחורף ומכאן ניתן לשער
שיש גם אוכלוסיה קטנה יציבה.
התנהגות: כשהם מוטרדים
ממנוחתם הם מתרוממים בפתאומיות ממש ליד רגלי המטריד במשק כנפיים מהיר וחזק הנשמע
כפררר מה שנותן להם את שמם הנוסף בערבית "פר". בתקופת האביב הזכר משמיע
את קולו המלודי ביום ובלילה כדי למשוך את הנקבה. קולו הוא סדרות חוזרות ונשנות של
שלוש הברות הנמשכות למשך כשניה, הראשונה והשלישית מודגשות. בתקופת הקינון הזכר
הופך לטריטוריאלי ותוקף זכרים המתקרבים לנחלתו באמצעות מקורו וטפריו.
לשמיעת
הקול של השליו היכנסו לקישור: http://www.garden-birds.co.uk/birds/quail.htm#Voice
נדידת השלווים: מחודש
אוגוסט השלווים מתחילים לנוע בלהקות קטנות דרומה בלילה, בהליכה ובמעוף קצר. ביום
הם מסתתרים מתחת לשיחים ומרבים לאכול ולאגור שומן. שומן זה הוא "מיכל
הדלק" המשמש לאספקת אנרגיה למעופם בנדידה. מכאן גם אחד משמותיהם בערבית –
"סומאנה".
רוב השלווים שמגיעים אלינו מגיעים ממזרח אירופה (הונגריה,פולין,
אוקראינה, רוסיה וכו'). הם חולפים בטורקיה וביוון ואוכלוסיות מקננות ממדינות אלו
בוודאי מצטרפות אליהם. ככל שנתקדם מזרחה בתחום התפוצה שלהם (מרוסיה האירופית
והרפובליקות של ברה"מ לשעבר אל רוסיה האסייתית וכו') הנדידה תפנה מזרחה
והחריפה תתבצע בהודו.
השלווים נודדים כולם (בתת מין הצפוני). בתת מין הדרום אפריקאי מתבצעת
נדידה הפוכה מדרום לצפון והאוכלוסיות נפגשות באיזורי הסוואנה ובסהל.
ישנן אוכלוסיות מבודדות שאינן נודדות (מדגסקר, סיישל ועוד).
השלווים מגיעים לחופי תורכיה בתקופה שבין סוף אוגוסט ועד לראשית
אוקטובר ואז חוצים את הים התיכון מהלך של כ 600-
מאחר והנדידה המסיבית מעל הים מתישה כל כך, החלשים והחולים יפלו בדרך
ולא ישרדו. בטיבועי סתיו שבוצעו במעגן מיכאל בסתווים האחרונים, היו בקרים שכפי
הפסוק "וייגז שלוים מן הים"- נראו שלווים מגיעים במעוף נמוך מהים וממש
נתקלים בעצים ועמודים, וניתן היה לאסוף בבוקר כזה 6-7 שלווים שבורי כנפיים, מפרקת
או רגליים.
בסתיו ההגעה היא מאירופה הירוקה והמזינה, ולכן השלווים מסוגלים לאגור
כמויות שומן כה אדירות שיספיקו למעוף הדורשני הזה. בנדידת האביב המתרחשת בין סוף
מרץ לאמצע מאי, לאחר חציית הסהרה אין ביכולתם לבצע מעוף חוזר שכזה, והנדידה מתבצעת
מעל היבשה בתנועה היקפית יותר. לכן נפוץ יותר לראות ולשמוע שלווים ברוב חלקי הארץ
באביב.
מזון: מזונו העיקרי
הוא מן הצומח, בעיקר זרעי עשבים שונים ודגנים. מגוון את מזונו בחרקים שונים,
תולעים ורכיכות.
קינון ודגירה: בארץ עונת הקינון בחודשים מרס-אפריל. הנקבה חופרת גומה
קטנה ומרפדת אותה בזרדים, עשבים וקש. בתטולה 8-13 ביצים בצבע חום-זיתי, עליהן
כתמים ונקודות חומות כהות. הדגירה נמשכת 17-20 ימים ומתבצעת על ידי הנקבה בלבד
כשהזכר נשאר בקרבת הקן ומגן עליו. הנקבה אף שומרת על האפרוחים, מחממת אותם בלילות
ומובילה אותם לאכול. האפרוחים מסוגלים לעוף לאחר כשבועיים וחצי. הם נשארים עם האם
עד היותם בני 30-50 יום. השלווים מתבגרים מהר ויש המסוגלים להתרבות כבר בשנה שבה
בקעו. השלווים המקננים בארץ מסיימים את הקינון בחודש יוני ואז נעלמים. כנראה שהם
נודדים צפונה לאירופה ושם דוגרים פעם נוספת עוד באותה שנה וייתכן שאף צאצאיהם
דוגרים כבר. תוחלת חיים הארוכה ביותר שתועדה היא 8 שנים.
פרטים מיוחדים- לכידה: בציורי קיר בקברים מצריים שבסקארה בקברו של
מ-רע כ-2500 שנים לפני הספירה, נראה ציד שלווים באמצעות רשתות.
דיודורוס
שחי בשלהי הבית השני מספר על קליעת רשתות מסיבי צמחים ללכידת שלווים. בירושלים חי
במאה העשירית גיאוגרף ערבי בשם מקדסי אבו עבדאללה המספר על ציד שלווים בחופי
אל-עריש וסיני, באמצעות רשתות המתוחות לאורך החופים.
החל
משנת 1885 החלו לייצא שלווים שנלכדו בצפון סיני לאירופה. כבר באותה שנה יוצאו
330,000 שלווים. בשנת 1897 יוצאו שני מיליון וב-1920 יותר משלושה מיליון. לאחר מכן
חלה ירידה במספר השלווים המיוצאים ומדי שנה יוצאו כ-300-600 אלף פרטים. בימי המנדט
הבריטי, צמצמו השלטונות את משלוח השלווים לאירופה לאחר שמספרם פחת בצורה מדאיגה
בעקבות ציד מסיבי. עד מלחמת ששת הימים היו תושבי רצועת עזה מציבים שלוש שורות של
רשתות דיג לאורך החוף כדי ללכוד את השלו לאחר חצית הים בנדודיו. בתקופה שצה"ל
שלט ברצועה נאסר לצוד בדרך זו, אך כיום חזר הציד ומתקיים.
פרטים מיוחדים- רעילות: השליו הוא העוף השני המותר לאכילה לפי התנ"ך. העוף הראשון שהוזכר כעוף
צייד הוא הקרא …כאשר ירדוף הקרא בהרים….(שמואל א', כו, כ(. השליו מוזכר פעמיים (שמות, ט"ז, ו( ו
(במדבר, י', י"א-י"ב( אבל לא כעוף צייד. השליו
ירד במדבר פעמיים, לאחר ט"ו לחודש אייר ובפעם השנייה לאחר כ' באייר. נחיתת
השליו בחופי סיני מתרחשת החל מחודש אלול ומתמשכת בתשרי ומרחשוון. מועד שובו
מאפריקה חל בחודשי שבט ואדר. משמעות הדבר שירידת השליו אירעה מחוץ למועד הקבוע,
במילים אחרות נס, ואיסוף השליו לא
היה בחזקת ציד מתוכנן.
עבור רבים מבני ישראל הסתיים " נס
השליו" השני בקברות התאווה או, כדברי
ספר במדבר: "הבשר עודנו בין שניהם טרם יכרת ואף ה' חרה בעם ויך ה' בעם מכה רבה מאד. ויקרא את-שם-המקום ההוא קברות התאוה כי-שם קברו את-העם
המתאוים" (י"א, ל"ג-ל"ד).
פרשני התנ"ך ניסו להסביר את סיבת המוות בריקבון הבשר או בהתפרקות
השומן הרב שבגוף השליו. מסתבר שעדויות רבות, שנאספו מזה כ-2,500 שנה, דנות
ברעילות השליו. אריסטו כתב על כך במאה ה-4 לפני סה"נ, ואף ציין שמקור ההרעלה
באכילת זרעי רוש עקוד - צמח משפחת הסוככים, הנושא בזרעיו אלקלואידים רעילים. הוא
מדגיש שצמח זה רעיל לאדם אך אכיל לשליו - אין הוא פוגע בעוף, אך מרעיל את בשרו
לאכילה. דידימוס, היסטוריון חקלאי מהמאה ה-1 לפני סה"נ אף מציע תרופה לפגיעה
מאכילת שליו רעיל. אזהרות מפני רעילות השליו מצויות הן מן הזמן העתיק וגם
מימי-הביניים. ברפואה המודרנית הרעל שבגופו של השליו נקרא על שמו coturnism תופעת ההרעלה מתרחשת רק בנדידת האביב.
מקורות מידע ואתרים נוספים:
1.
היינצל, ה. פיטר, ר. פרסלאו, ג'. (1975) הציפורים, מגדיר שלם. הוצאת הקיבוץ
המאוחד.
2.
3.
מולארני, ק. סוונסון,ל., גרנט,פ., וצטרסטרום,ד. 2003,הציפורים, המדריך השלם
לציפורי אירופה וישראל. הוצאת מפה והקיבוץ המאוחד .
4.
ענבר, ר. (1977) מדריך לציפורי ארץ ישראל, הוצאת אחיאסף.
5.
פז, ע. (1986) האנציקלופדיה החי והצומח של א"י, כרך 6 הוצ' משרד הביטחון
והחברה להגנת הטבע.
6.
Cramp, S. and Simmons,
k.E.L(1977-8). Handbook of Birds of Europe, the Middle-East and
7.
Hadoram, S.(1996) The Birds of
8.
Handbook of the Birds of the
World (2005), Vol 2, Lynx Edicions, Barcilona
9.
שליו : http://israelibirdsstamps.yardbirds.org.il/s4.html
10. שי אגמון 'צפרות, טבע ,סביבה'
- מידע בעל פה בנושא הנדידה.
11.
השליו באתר האנגלי Birdguides http://www.birdguides.com/species/species.asp?sp=035117
ליקט וערך - אורי גורפיין
תודות
על הסיוע בליקוט החומר ובעריכתו לשי אגמון - 'צפרות,טבע,
סביבה' ,
המרכז לטיפוח
ציפורי הבר בחצר הבית
16/10/2010