חנקן דרומי

צילום: שרגא אלון

שם באנגלית: Southern Grey Shrike

שם מדעי: Lanius meridionalis

שם בערבית: الصرد الرمادي الكبير

החנקן הדרומי נקרא עד לאחרונה חנקן גדול תת מין דרומי, אך בדיקות גנטיות והבדלים מסוימים בגודל ובניצוי גרמו להפרדתו

למין נפרד. החנקן הגדול Lanius excubitor הוא מין שמצוי במערב אירופה ואינו מגיע לישראל.

משפחת החנקניים מונה 4 תת משפחות, 12 סוגים, ו-72 מינים.

בארץ ישנם 6 מינים, כולם בני הסוג Lanius שתרגומו מלטינית פירושו 'קצב'. שם זה מרמז על מנהגם לשפד ולקרוע את

טרפם בעודו חי. זו הסיבה שחלק מהחנקנים נקראים באנגלית: butcher birds.

6 מיני החנקנים שנצפים בישראל:

1. חנקן אדום-גב Lanius collurio חולף בישראל. עשוי לקנן במרומי החרמון.

2. חנקן ערבות Lanius isabellinus חולף וחורף נדיר בישראל.

3. חנקן שחור-מצח Lanius minor חולף בישראל.

4. חנקן דרומי Lanius meridionalis יציב בישראל ונפוץ בכל הארץ.

5. חנקן אדום ראש Lanius senator חולף ומקיץ בישראל ודוגר מצוי בצפון ובמרכז.

6. חנקן נובי Lanius nubicus חולף ומקיץ בישראל. דוגר בחבל הים תיכוני בצפון ובמרכז.

החנקנים ניכרים בזכות מקורם, שהוא קצר יחסית וחזק, ומאונקל מעט בקצהו, בדומה למקורו של עוף דורס. לרוב אין הבדל במראה בין הזכר לנקבה לבד מכך שהזכר מעט גדול יותר.

החנקנים הם ציפורים של נופים פתוחים. מעופם נמוך וגלי. הם ניזונים רק מהחי: עומדים בתצפית נישאת וגלויה ועטים על חרקים ועל חסרי חוליות אחרים, וגם על ציפורים קטנות, זוחלים ויונקים. הם נוהגים לשפד את טרפם בעודו חי על קוצים וגדרות תיל ולתלוש ממנו אחרי כן קרעים, קרעים. לעיתים נשאר הטרף ומתייבש על השיפוד. את השאריות הלא נעכלות של הטרף פולטים החנקנים בצורת צניפה שמתפוררת במהרה. לכל החנקנים קריאות אזהרה טיפוסיות והם אף מחקים קולות של ציפורים אחרות. הקן דמוי סלסילה קלועה היטב מזרדים, ענפים וחלקי עלים, נבנה על עצים קוצניים (בדרך כלל), בקצה הענף. הנקבה דוגרת לבד והזכר מאכילה. את הגוזלים מאכילים שני ההורים.

החנקן מוזכר במסכת חולין דף ס"ב, עמוד ב' ..אמר רבי יהודה צרדה שרי ברדא אסרי...כעוף האסור באכילה.

השם העברי, שהוענק על ידי מנדלי מוכר ספרים, מרמז על צורת לפיתתו את הטרף.

חנקן דרומי- סימני זיהוי: החנקן הגדול והמגושם מבין כל החנקנים. אורכו כ-23 ס"מ, משקלו 50- 70 גרם' ומוטת כנפיו בין 20 - 23 ס"מ. ראשו וגבו אפורים, פס העין, אברות כנפיו וזנבו שחורים ובולטים בעת מעופו. הזוויגים דומים, אם כי גחון הנקבה אפור מעט יותר ומפוספס. החנקן הדרומי זו ציפור טריטוריאלית בכל ימות השנה ויתקוף אפילו בזים שיתקרבו אליו בעמדו בעמדת תצפית. בהתקרב עוף טורף גדול ישמיע קול הדומה לטרטור ויזהיר גם ציפורים אחרות. קולו מגוון והוא אף מחקה קולות של ציפורים אחרות.

תפוצה בעולם: החנקן הדרומי נפוץ בדרום אירופה, צפון אפריקה והערבות הים תיכוניות.

תפוצתו בארץ: נפוץ בכל רחבי הארץ בהם יש בית גדול מתאים - נוף פתוח עם עצים פזורים. נמנע מאזורים מיוערים או מדבריים לחלוטין.

תזונה: מזונו מגוון וכולל פרוקי רגלים, צפרדעים, לטאות, נחשים קטנים, מכרסמים וציפורים. החנקן עט על טרפו מעמדת תצפית גבוהה. הלכידה מתבצעת לרוב על האדמה. לעיתים הוא מרפרף ונוחת על הקרקע. את טרפו הוא משתק ברגליו ובעזרת מקורו. לאחר מכן הוא אוחז את טרפו ברגליו ונושאו לגדר תיל או שיח קוצני ומשפדו כדי לשסעו, או כדי לשמרו למועד מאוחר יותר.

סרטון המראה חנקן דרומי צד עכבר ( צולם על ידי עודד קינן): http://www.youtube.com/watch?v=Zq8MAEBP8Ac

סרטון המראה חנקן דרומי צד זחלים של חיפושית קמח ( צולם על ידי עודד קינן):

http://www.youtube.com/watch?v=D_gQEHkjkIw

קינון ודגירה: מועדי התחלת הקינון והדגירה משתנים עפ"י האזור הגיאוגרפי בעולם. בארץ בערבה – בפברואר, באזור הכינרת ועמק החולה – במרס ובשפלה – באפריל. לרוב משלימים החנקנים שני מחזורי קינון בעונה. הקן נבנה ע"י שני בני הזוג על עצים לעיתים בשיחי אטד ברום עד 7 מ'. הקן בצורת סלסילה מסודרת של זרדים ועשבים ומרופד בנוצות שערות ושאריות בד.

בתטולה 6-7 ביצים לבנבנות אפורות המנומרות בגווני חום וזית. הדגירה נמשכת 14-19 ימים, לרוב ע"י הנקבה, כשהזכר דואג למזון. את הגוזלים מאכילים שני ההורים. הגוזלים עוזבים את הקן בגיל 19-20 יום, ומגיעים לעצמאות מלאה בגיל 25 יום ואז ההורים מגרשים אותם מנחלתם.

מידע מעניין:

1. הצלת גוזלים: נצפתה תופעה מרשימה של העברת גוזלים ע"י ההורים בשעת סכנה ממשית לצאצאים. בתחילה הגוזלים מופלים בזהירות על הקרקע ולאחר מכן הם מובלים בהליכה מהירה כשכנפיהם פרושות, אל אתר קינון חדש.

2. "עצי מזווה": מחקרים שנערכו אודות כל משפחת החנקניים ואודות החנקן הדרומי בפרט, גילו שלשיפוד הטרף יש עוד מספר תפקידים, פרט להיותו כלי עבודה יעיל. פרופסור ראובן יוסף, אחד מחוקרי החנקנים הבכירים בעולם וכיום מנהל המרכז הבינלאומי לצפרות באילת, ערך מחקר מקיף אודות החנקנים הדרומיים בשדה בוקר וגילה כי הם משפדים את טרפם במקומות קבועים, להם קרא "עצי מזווה". לעתים נותר הטרף המשופד על העץ במשך זמן רב עד שהוא מאבד את ערכו כמזון, וחלק מהעצים הופכים בעצם להיות "תערוכות שיפוד" אותם מציג החנקן בפני נקבות. פרופסור יוסף מצא כי נקבות של חנקנים דרומיים בוחרות את הזכרים לפי כמות ואיכות הטרף המשופד בעצי המזווה.

התנהגות זו של החנקנים יכולה להיות מוסברת על פי עקרון ההכבדה, אותו הגה הזואולוג ואחד ממייסדי החברה להגנת הטבע, פרופסור אמוץ זהבי. עיקרון זה אומר, שכדי שהתנהגות מסוימת תהפוך לפרסומת אמינה, היא חייבת להכביד על הפרט הנושא אותה. ואצל החנקנים: רק חנקן בעל טריטוריה איכותית ויכולות גבוהות, יכול להכביד על עצמו על-ידי יצירת "עצי מזווה" גדולים ותערוכות שיפוד מרשימות.

חיזוק לרעיון שהשפוד משמש גם להתפארות מצא הזואולוג עודד קינן, שעשה את עבודת המסטר שלו על התנהגות השיפוד של החנקן הדרומי בשמורת שיזף. עודד מצא שמחוץ לעונת הקינון, נהגו החנקנים לשפד את הטרף ששם להם (עכבר), סמוך מאוד לגבולות הטריטוריה שלהם, שם נשארו משופדים במשך מספר שעות. כך החנקנים השתמשו בשיפוד כפרסומת בפני שכניהם אודות איכות הטריטוריה שלהם ואודות איכות הטרף הקיים בה, אך לבסוף אכלו את הטרף היות ולא יכלו לוותר על מזון כל כך איכותי בסביבה כל-כך ענייה במזון.

3. רומנטיקה: דבר נוסף שתיעד עודד קינן במחקרו: בעונת החיזור משמש השיפוד את הנקבה לצורך בדיקת מחויבותו של הזכר: נקבות, שעד לא מזמן שיפדו עכברים בקלות, נשארו עומדות על מקומן, ונותנות לזכר את "הזכות" לצוד במקומן. הזכרים תופסים את הטרף, משפדים אותו על קוץ קרוב ומפנים את מקומם לנקבה, שבאה ואוכלת אותו. אכן אקט רומנטי!

(http://www.teva.org.il/?CategoryID=171&ArticleID=3772:)

לאלבומי תמונות החנקנים

מקורות מידע ואתרים נוספים:

ספרים וכתבי עת בעברית:

1. היינצל ה., פיטר, ר., פרסלאו ג'.(1975). הציפורים, מגדיר שלם. הוצאת הקיבוץ המאוחד. ת"א

2. זהבי, א וא. (1996) טווסים אלטרואיזם ועיקרון ההכבדה הוצאת החברה להגנת הטבע, ת"א.

3. יוסף, ר. (1992) נקבות מעדיפות שיפודים. טבע וארץ, 247. 1992. נדלה מתוך:

http://www.snunit.k12.il/heb_journals/aretz/247014.html

4. מויאל, ח. (2004). לקסיקון שמות החולייתנים בישראל. הוצאת טבע הדברים, הרצלייה.

5. מולארני,ק.,סוונסון,ל.,צטרסטרום ד., וגרנט,פ.ג'. (2003). הציפורים המדריך השלם לציפורי אירופה וישראל. הוצאת מפה והקבוץ המאוחד, ת"א

6. ענבר, ר.(1977). מדריך לציפורי ארץ ישראל, הוצאת אחיאסף, נתניה.

7. פז ע.(1986).עורך עזריה,א. האנציקלופדיה החי והצומח של ארץ ישראל עופות כרך 6, הוצאת משרד הביטחון, ת"א.

מקורות באנגלית:

1. Cramp, S& Simmons, k.E.L.( 1977-8). Handbook of Birds of Europe, the Middle-East and North Africa. Vol. 1-5, , Oxford University Press.

2. Hadoram, S.(1966). The Birds of Israel. Printed in Great Britain by Bath Press Colour Books, Bat

3. Del Hoyo, j.,Elliott, a., Saragatal, J.,& Christie, D (2005)

Handbook of the Birds of the World, Vol 13. .Published by Lynx Edicions, Barcelona.

אתרי אינטרנט ומידע בעל פה:

1. מידע בבולים: http://my.ort.org.il/holon/birds/index.html

2. קינן, ע.(אפריל 2009) חשבתם שרק ישראלים משפדים. אתר החברה להגנת הטבע http://www.teva.org.il/?CategoryID=171&ArticleID=3772

3. כתבה מאת עודד קינן - באתר העמותה לשמירה על הטבע בערבה: http://www.hazeva.com/hankanim/

מידע בעל פה: עודד קינן, יואב פרלמן, ד"ר עוזי פז, שי אגמון.

ליקט וערך - אורי גורפיין

תודות על הסיוע בליקוט החומר ועריכתו, לשלומית ליפשיץ ולדורון להב

לאתר המרכז לטיפוח ציפורי הבר בחצר הבית

http://www.yardbirds.org.il

31/07/2009