הרומן
שלי עם העורבנים
עמינדב ברנשטין
ההפתעה באה ליד תחנת המוניות, בשעות הצהריים של יום אביבי בהיר וקריר.
תנועה חשודה משכה את תשומת ליבי אל עץ נמוך שצמח מהמדרכה, בסמוך לחדר אשפה מזוהם.
עצרתי מלכת – והציפור הגדולה שעמדה על העץ נראתה לא פחות מופתעת ממני. היא זקפה
מעט את ציצית הנוצות הקצרה והשחורה שעל כיפת ראשה, והחלה מנקה את המקור בענף סמוך.
אני מצידי התחלתי לגרד קלות את הראש מעל לאוזן, לפי הרגלי בעת מבוכה. היתכן כי גם
תנועותיה של הציפור נבעו מאותה סיבה?
התבוננתי בה שעה ארוכה: מימיי לא ראיתי עורבני
בסביבה בה גרתי כבר למעלה מעשרים שנה. האם זאת תחנה ארעית של פרט בודד משוטט – או
אולי (וכאן נדלקה בליבי התקווה) הוא מתכוון ברצינות להתנחל קבע בסביבת הקסטל,
שבצפון ת"א? בעוד הירהורים אלה מתרוצצים במוחי הנה הגיח עוד עורבני, בגודל
ובצבעים טבעיים, והתייצב ליד הראשון! מיד לאחר מכן עפו שניהם ונעלמו בין עצי החצר.
חשבתי ללכת אחריהם, אך קרקור עז בבטן הזכיר לי כי רעייתי מחכה עם ארוחת הצהריים.
אחרי
הקינוח החלטתי לצאת שוב לסביבה, כדי לנסות לאתרם שנית – ואם לא יעלה הדבר בידי,
הרי אין כטיול רגלי היפה לעיכול. חמוש במשקפת יצאתי לדרך. אותו עץ, ליד פחי האשפה,
נראה ריק ועזוב. הסתובבתי סחור-סחור בגינות ובחצרות – לשווא. לבסוף חזרתי על
עקבותי והתיישבתי על אחד הספסלים ברחבה ליד הסופרמרקט. מה רבה הייתה שמחתי כשראיתי
עורבני עף מכיוון פחי האשפה עם משהו בפיו. הוא נחת על עץ גבוה שהיה כולו בשלכת,
ואני כוונתי אליו את המשקפת. כל נוצה ונוצה נראתה בבירור מבעד העדשות החדות. גבו ובטנו
גונם ורדרד. על רקע בהיר זה בולטים הכיפה, הזנב וה"שפם" השחורים. שפם זה
הוא המשכו הישיר של המקור הכהה והעבה. החלק הקדמי של הכנף צבוע בכחול מרושת בקווים
שחורים. מעט לאחור, "דגל לבן" מבהיק. כל הלבוש המרהיב הזה נקי ומגוהץ
כאילו חזר זה עתה מהמכבסה.
בין כה
וכה, העביר העורבני את שללו אל רגליו והחל לנקרו בחוזקה. פתאום נשמט השלל ונפל
ארצה. העורבני מיהר להרימו והמשיך במלאכת הפיצוח. שעה ארוכה ערכה המלאכה עד ששוב
נראה דבר-מה נופל מאצבעותיו, אך העורבני לא מיהר להרימו. ניגשתי אני וגיליתי
קליפתו הריקה של פיסטוק חלבי! הפניתי מבטי אל-על וראיתי את הציפור מחזיקה בגאווה
את תוכו של הפיסטוק ומגישה אותו לבן-זוגה שהגיע מבלי שהבחנתי בו. בן-הזוג (או אולי
בת-הזוג? – אינני מכיר דרך להבחין חזותית בין עורבני זכר לנקבה) בלע מיד את המעדן,
ושניהם עפו לכיוון השדרה הקרובה.
מניין
לעורבני פיסטוק חלבי? לא קשה לנחש. זוכרים את פחי האשפה? ובכן, באותו בניין עצמו,
מעבר לפינה, נמצאת פיצוחיה לממכר גרעינים,
בוטנים ואגוזים. מתקבל על הדעת כי פסולת המובאת מן החנות אל פחי האשפה, מכילה גם
מטעמים הערבים לחיכם של העורבנים. כולל פיסטוקים!
החלטתי לפנק את העופות. ניגשתי אל הפיצוחיה, קניתי שקית עם מיני אגוזים
וחזרתי אל הרחבה – אך עורבנים אין. נזכרתי שהם
עפו אל השדרה ושמתי את פעמי לשם. לא התאכזבתי: מעבר לשדרה, על עץ גבוה מאד
שצמח בין שני בניינים, עמד אחד העופות. עברתי את הכביש, עמדתי מתחת לעץ וקשקשתי בחופן
האגוזים אשר בידי. אחרי כן, הנחתי כמה מהם על המדרכה, במקום בולט לעין, והתרחקתי.
חלפו כמה רגעים ארוכים ומאומה לא קרה. לפתע עפה הציפור אל השדרה מעבר לכביש, חזרה
אל הגדר הנמוכה מהצד הזה, ומשם החלה לרדת אל האוצר, אך שבה פתאום על עקבותיה אל
השדרה. הסיבה: כמה הולכי רגל תמימים, שלא היו מודעים כי בלכתם הם מפריעים לארוחתו
של העורבני. עוד כמה רגעים, והוא חזר על התמרון: מן השדרה אל הגדר, משם הישר אל
המדרכה, והופ! – חטף אגוז במקורו ועף אתו אל השדרה, שם הוא נחת על ענף הנטוי ממש
מעל לכביש הסואן. האגוז הועבר במהרה אל הרגליים ומלאכת הפיצוח החלה. נסו להיאחז
בענף דק המתנדנד ברוח, להחזיק (באותן אצבעות. . .) באגוז גדול וחלקלק ולנסות לפצחו
בחבטות חזקות! לא פלא שבמהרה נשמט האגוז, כמו קודם ברחבה. העורבני זינק מטה אך
איחר: מכונית עברה ביעף ומעכה את האגוז מתחת לגלגליה. ידידנו לא ויתר, וניגש פעם
נוספת אל המדרכה ואסף עוד אחד. הכל חזר על עצמו, והאגוז נשמט שוב מבין אצבעותיו,
אך הפעם העורבני הפגין כושר אווירובטי מדהים כאשר צלל ואסף אותו באוויר, מרחק קצר
ביותר מהגג של מכונית חולפת. מובן שאחרי מאמץ כזה לא כדאי לו לאבד את המעדן, ואמנם
מלאכת הפיצוח הושלמה הפעם בהצלחה.
מעתה
ואילך ניגשתי כמעט יום ביומו לצפות בעורבנים "שלי". היו פעמים בהן בקושי
הספקתי לראות את הכתם הלבן שבבסיס זנבם, כי הם ברחו מיד. בהזדמנויות אחרות הצלחתי
להתקרב עד למרחק שניים-שלושה מטרים – כשהם ניגשו למשל לשתות מברז דולף בחצר.
לקראת
סוף שנת הלימודים, פחת מספר הביקורים שלי אצל העורבנים: תיקון מבחנים, ישיבות
וצרות אחרות לא הותירו לי זמן פנוי. בכל זאת, מצאתי את הדרך לפוגשם שוב. בצהריי
יום שישי אחד הלכתי עם קבוצה של תלמידי כתה ח' לסייר בסביבה. אמרתי להם מראש כי
יתכן ונפגוש מכרים וותיקים – אך גיליתי מי הם. עמדנו בשקט בשדרה כשמבטינו מופנים
אל העצים הגבוהים שבין הבניינים – שם משכנם הקבוע של העורבנים. לרגע קט נדמה היה
לי כי הפעם אין עורבנים המוכנים לשתף פעולה, אך לפתע ראיתי אחד נוחת על חוטי חשמל
מולנו ממש. היה זה עורבני בעל מראה מוזר למדי: נוצותיו היו פרועות וחסר היה לו
ההוד וההדר המאפיינים את בני מינו. אחרי שניות אחדות הוא עף אל העצים – ובאותו רגע
התלמידים צעקו" "שם יש עוד אחד!"
הערתי
להם, בטון מרוגז כלשהו, כי אם יצעקו לא נראה דבר. השתרר שקט, שהופרע
"רק" על-ידי שאון המכוניות.
"הם שלושה!" – והפעם השתדלו לא להרים קול. תחילה לא כל כך
האמנתי, אבל במהרה ראיתי את שלושתם ביחד על אותו ענף. העורבני הראשון, המרופט,
ניפנף בכנפיו ואחד מהאחרים (מסורק ומבריק כיאה לעורבנים) הגיש לו דבר-מה לפה.
נתגלה הסוד: זה היה גוזל שכבר פרח מהקן, אך עדיין לא השתחרר מתלותו בהורים. לא היה גבול לשמחתי: העורבנים שלי קיננו והקימו
דור חדש! אני רק קיוויתי כי אזכה לראות את העורבנים שוב ושוב – אותם, את בניהם ואת
בני-בניהם – מוסיפים נקודות חן מיוחדות לאפרוריות העיר הגדולה. אמן סלה!!